בסדנה של מכנה משותף לנערים, אני שואל אותם על שפת גוף גברית, ואחד התלמידים מדגים שרק בנות יושבות ככה, בשיכול רגליים. מיד אני רואה את כל החברים שלו שישבו ככה מתיישרים. אבל כשהסדנה ממשיכה, וצפים עוד ועוד סיפורים על איך הגבריות מכניסה אותנו לקופסה, אני רואה אותם חוזרים לאט לאט

בואו נדבר רגע על שירי ילדים, על השירים הקלאסיים שגדלנו עליהם כולנו ואהבנו כל כך. שירי ילדים וספרים הם הטקסטים הראשונים שילדים נחשפים אליהם, ולרוב הם גם מבקשים לשמוע אותם שוב ושוב פעם אחר פעם בלופים אינסופיים. גם בבגרותינו, ועוד לפני שאנו נעשים הורים בעצמנו, לרוב אנחנו עדיין זוכרים ומזמזמים

הרגע הזה בסדנה כשאני משתף משהו אישי ואמיתי, וכל הכיתה משתתקת, ואף אחד מהבנים לא יודע מה להגיד ואיך להתנהג. בכל פעם מחדש זה מכה בי: ככה מרגישה קופסת הגבריות. השתיקה הזו היא גבול הגבריות. אנחנו מרגישים, אבל מפחדים שאם נביע את הרגשות שלנו, אז נצא פחות גברים. וזה משתק

אני מבקש מהתלמידים בסדנה לקום ולהראות איך הולך גבר, והתלמידים הולכים עם חזה מובלט וראש מורם. ואז אני סופר כמה זמן לוקח להם להתחיל להיכנס אחד בשני. אני אומר להם כמה זמן זה לקח אצלם, ומספר להם שתמיד, בכל מקום, זה לוקח רק כמה שניות. ואז מגיע הרגע הזה, שאפשר

כשהייתי בן שש עשרה חשבתי שיש לי ביטחון עצמי נמוך – ובגלל זה לא התחלתי עם בנות – כי חשבתי שאני לא יכול. לקח לי הרבה זמן להבין שביטחון עצמי נמוך זה פשוט סיפור שאני מספר לעצמי בשביל לא להתמודד עם עובדה פשוטה אחת – אני מפחד להתחיל עם בנות.

בתקופת התיכון שנאתי ספורט. הייתי גרוע בריצה ובכל הדברים שהכריחו אותנו לעשות ותמיד פחדתי מהשיעורים האלה, מזה שאני אסבול בהם ומזה שאני אהיה נבוך מכמה אני רץ לאט / עושה מעט שכיבות שמיכה וכו’. חוץ מזה לא אהבתי כדורגל או כל משחקי הכדור האחרים שילדים אחרים שיחקו. לכן הגעתי לגיל

לפני כמה ימים, ביום שבת, זוג ילדים של השכנים שלנו דפק על הדלת שלנו וביקש עזרה בלהביא כדורגל שעף להם אל גג של בית ספר סמוך. הם דפקו דווקא על הדלת שלנו כי ידעו שאני גבוה וקיוו שאוכל להגיע לכדור בקלות. מסתבר שהדרך לעלות על הגג, בגובה של 3 מטרים,

כשהייתי בכיתה ו’ הייתי צריך לבחור 3 חברים מהכיתה שימשיכו איתי לחטיבה של בית הספר. כשהתחלתי את כיתה ז’ התברר לי שאף אחד מהחברים האחרים לא בחר אותי, ושהייתי בכיתה עם אנשים שפחות הכרתי ופחות היה בא לי להיות איתם. נפגעתי מזה מאוד, וכתוצאה מכך בחודשים הראשונים של כיתה ז’

גרנו בארה״ב כמה שנים, וחזרנו כשאריאל היה בגן חובה. הוא תמיד אהב לרקוד, וחיפשנו לו חוג ריקוד בארץ. מובן שפה בארץ הוא היה הבן היחיד, וכל הבנות היו לבושות בטייטס ורוד. ובמשך כמה חודשים הכל היה יופי. יום אחד החבר שלו מהגן הזמין את אריאל לאחה״צ, ואריאל ענה שיש לו

לא, אחות יקרה, אני לא סתם לחוץ או היסטרי, גם שתיתי מספיק מים, את פשוט הכנסת את המחט בזווית לא טובה וברגע שאת מתחילה לדגום דם זה פשוט נהיה כואב בטירוף. אני יודע שאת לא רגילה לראות גברים מתעווים בכאב, אבל ללעוג לי לא יעזור לך, גם לא להאשים אותי

לפני שלושה ימים חתכתי את האצבע. חתך קטן אבל טיפה עמוק, אז שמנו מטלית נייר ונסענו מהר לטרם. הרופא אמר שזה רק תפר אחד, אז הוא לא שם הרדמה. אני לא ידעתי כמה שזה כואב אז לא התמרדתי במיוחד. כאב כמו הגהנום, נתתי צרחות של החיים, מישהו דאג לסגור את

לפני כמה שנים נשדדתי במרכז העיר על ידי 10 נערים. נכנסתי לסמטה, הקיפו אותי, ביקשו ממני כסף. כשאמרתי שאין לי, התחילו להביא לי מכות, עד שהצלחתי לברוח ולדבר עם המשטרה. עשיתי את הטעות של לכתוב על מה שקרה באותו ערב בפייסבוק. התגובות שקיבלתי היו דברים בסגנון “איך לא הבאת להם

סיפור אישי שהתרחש בזמן הצבא כשהייתי בשליחות לפולין, והותקפתי ע״י קוזאק שיכור בקראקוב. זה לא התפתח לשום מקום חמור כי ברחתי. אבל כל הצוערים האחרים (שהיו קרביים ו״גבריים״ ממני) מיד רצו לארגן משלחת חיפוש ולהראות לו מה זה, ואני עדיין נושא עמי תחושה של כשלון לגבריות. אני מניח שלכולם יש

תמיד חבריםות שרצו להכיר לי בחורות נתנו לי את המספר שלהן, ואני הייתי צריך ליצור את הקשר הראשוני. פעם אחת כשהכירו לי מישהי, הציעו לי שיתנו לה את המספר שלי. רק אז נפל לי האסימון כמה לחץ ומתח הרגשתי סביב הצורך ליזום את השיחה הראשונה הזו. היה מאוד משחרר לא

פעם טרמפיסטית סיפרה שהיא קנתה אוטו ידני ובמשך חודש הקפידה לנסוע רק עם טרמפיסטים, ואז הבנתי שכשאני קניתי אוטו ידני במשך חודש הקפדתי לנסוע רק לבד…

אני חושב שהרגעים הכי חזקים בסדנאות הם הרגעים שבהם אנחנו מגיעים לשתיקה – שבהם לבנים כבר אין יותר מה להגיד – כי הם לא יודעים מה להגיד – בדיוק כי הם מפחדים, מבולבלים, לא יודעים. המסר שאני שואף להעביר בסדנאות שלי הוא שהשתיקה והמבוכה הזו – היא היא הקירות של

באחת הדירות שעברתי אליהן לא היו כיריים. קנינו כיריים והזמנו טכנאי גז להתקין אותם. אחרי שהטכנאי חיבר את הכיריים, הוא ביקש ממני לפתוח את בלוני הגז. הרגשתי לא בנוח לעשות את זה בעצמי: מעולם לא פתחתי בלון גז, והעדפתי שמומחה יטפל בזה ולא אני. כשהטכנאי ראה שאני מהסס, הוא שאל

כשאני חושב על חופש מהמגבלות של הסטריאוטיפים המגדריים, לא תמיד מדובר במשהו מאוד גדול – לפעמים זה שינוי מינורי בחיים. הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא הסיפור על בכי בסרטים. אני אדם שנוטה להתרגש בסרטים. טיפה מוזיקה של כינורות ברגע המתאים – ועולות לי דמעות בעיניים. כשהתבגרתי, למדתי לשלוט בדמעות

כשהייתי נער, מאוד אהבתי לטייל, והייתי חבר בחוגי סיור – סוג של תנועת נוער של החברה להגנת הטבע. כחלק מהפעילויות בחוג, למדנו לנווט והשתתפנו בתחרויות ניווט, שבהן בכל פעם מישהו/י מהקבוצה הוביל/ה את השאר לנקודה הבאה, לפי המפה. הייתי די טוב בזה, ומאוד אהבתי גם את הניווט עצמו וגם את

מתנדבות בעמותה מספרות: “ראיתי מספר פעמים את הסרט של מרי פופינס, בעיקר בילדות, ומה שאני זוכרת ממנו אלה השירים המקסימים. כשראיתי שזהו נושא ההרצאה של מירב מיכאלי באירוע פתיחת השנה של התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, שהתמקד ביצירות פמיניסטיות, תהיתי לעצמי עד כמה יכול להיות פמיניסטי סרט על

החודש עלה לאקרנים “האדם הראשון”, סרט המתאר את קורותיו של ניל ארמסטרונג בעשר השנים קודם לנחיתה על הירח. הסרט מציג באופן חווייתי, ריאליסטי וחסר תקדים את הסיכונים הפיזיים והקשיים הרגשיים של חלוצי החלל, אשר שוגרו בכלי רכב נסיוניים למקומות שכף רגל אדם לא דרכה בהם. זהו סרט עתיר סצנות מורטות

מדוע למרות שכיום בישראל יש לנשים האפשרות להתקדם בשוק העבודה, עדיין ייצוגן בעמדות מפתח נמוך ביותר? אילו מסרים אנחנו מעבירים/ות לבנות ובנים כבר מהגיל הרך, ולאחר מכן בבגרות? איך אנחנו כחברה נתייחס אליהן כשהן מפנימות את המסרים הללו? ולבסוף, איך אפשר וצריך לקדם את השינוי בתחום המגדרי? (הערת המרצה: המחקר

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית, קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,נָתַתִּי הַכֹּל. נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ, הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵרוְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק עִם יֶלֶד אַחֵר. אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם; אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּהזוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן? עם השיר הפשוט הזה פותח חן נרדי – איש צבא לשעבר, מטפל זוגי, מרצה ומנחה סדנאות בנושא גבריות

בסקר שערך האו”ם בשנת 2013 לגבי פשיעה בעולם, נמצא שהמדדים זהים בין המדינות: 95% ממקרי הרצח בעולם מבוצעים על ידי גברים ו־98% אחוז מעברות המין מבוצעות על ידי גברים. על פי חוקרים ברחבי העולם, הנתונים האלה מעידים על משבר בקרב הגברים. ירון שוורץ, מרצה למגדר וחינוך, מציג נתונים נוספים לגבי

לישי צארום לא הייתה התבגרות קלה. בהרצאתו הוא מדבר בפתיחות רבה על חייו כילד וכנער, על המסלול אליו נותבו חייו וגם על הדרך שבה סלל לעצמו דרך חיים חדשה וכיצד בנה את דרכו המקצועית ופיתח את עשייתו החברתית. צארום מנהל ארגון שהקים בשם “מתבגרים בצמיחה”, אשר במסגרתו הוא מעביר סדנאות

ד”ר אדית זנד מחטיבת המחקר של בנק ישראל דנה בנושא הטיות מגדריות בכיתה ואיך הן מתורגמות בהמשך לפערים המגדריים בהון האנושי. ד”ר זנד מציגה את המחקר שלה ושל פרופ’ ויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית, אשר ממחיש כיצד הטיות מגדריות בקרב מורים ומורות בבית ספר יסודי מורידות את הסיכוי שתלמידות יבחרו בלימודי

קטע של החמישיה הקאמרית בנושא בכי אצל גברים בו משתתפים דב נבון ושי אביבי כחייל ומפקדו.

פרסומת לבושם המציגה זיקוק של סטריאוטיפ הגבריות.

פרסומת לביסלי. אורי חזקיה והדמויות המצוירות רוקדות בלט, עד שרואים את עצמם במראה ומיד מפסיקים לרקוד וחוזרים לגבריותם.

הפרסומת מציגה תכונות חיוביות של הסטריאוטיפ הגברי באמצעות גברים בכיסאות גלגלים משחקים כדורסל. לאחר המשחק מגלים שרק אחד מהחבר’ה זקוק לכיסא.

פרסומת לבירה שיוצרת מקבילה בין התלהבות של נשים מבגדים ומנעליים להתלהבות של גברים מבירה. ההתנהגות של הגברים מציגה היפוך מגדרי, שמזמין דיון על תגובת הצופים והצופות.

לקט של סדרת פרסומות גולדסטאר שלוו בסלוגן “תגיד תודה שאתה גבר”. הפרסומות מציגות באופן שלילי סטריאוטיפים לגבי נשים.

פרסומת למסטיק עלמה. הפרסומת מציגה את הסטריאוטיפ “גברים הם קופים” מול סטריאוטיפ האישה העדינה והמטופחת.

פרסומת להמבורגר חריף במיוחד. הבחור בפרסומת לא מספיק גבר: הוא מצליח להתמודד עם החריף, ולכן הוא גם מפספס את הסיכוי עם הבחורה.

פרסומת לקפה עלית בה מוצג עיקרון הגבריריות: גבריות שברירית, שכל הזמן נתונה למבחן. קצין מוערך בטייסת מאבד את מעמדו והופך למושא ללעג כאשר בת זוגו קוראת לו בפני כולם בכינוי “צ’ופצ’יקון”.

טריילר לסרט פעולה עם ייצוגים קלאסים של גבריות – אלימות, קשיחות, “קוליות”.

טריילר לסרט פעולה עם ייצוגים קלאסים של גבריות – אלימות, קשיחות, “קוליות”.

הרצאה של טוני פורטר “קריאה לגברים” בו הוא מדבר על כך ששם לב ליחס השונה שנתן לבנו וביתו כשהיו בוכים בילודתם. באנגלית עם תרגום. טוני פורטר הוא איש חינוך ואקטיביסט המוכר בעולם בזכות פעילותו להכחדת האלימות כלפי נשים. טוני טבע את הביטוי “קופסת הגבריות” בו אנו משתמשים בסדנת הנערים.

קייל טרן מייר (Kyle Tran Myhre) המוכר גם בשם הבמה שלו, Guante, הוא משורר וזמר היפ-הופ. הקטע מתייחס ישירות לפרסומת לבירה אשר יש בה זלזול ישיר ובוטה כלפי גברים שמרשים לעצמם, חלילה וחס, לסטות בצורה קלה שבקלות מהאידיאל הגברי (במקרה של הפרסומת הזו, ללכת עם תיק שלא נראה מספיק “גברי”).

כשעוד הייתי סטודנט, היה לי ריאיון עבודה לא מאוד פורמלי. נפגשתי עם המראיין בבית קפה וכל אחד מאיתנו הזמין לעצמו שתייה. זה לא היה ריאיון מוצלח מאוד, ובסוף הריאיון, המראיין אמר שישלם עליי. ממרחק הזמן ברור לי שהחברה היא זו ששילמה ושזה בסך הכל היה ריאיון, אבל אני זוכר שבאותו

היה לי חבר שמדי פעם היה שולח לי חידות. כשהחידות היו קשות, לפעמים הייתי עושה מאמץ ממש גדול לפתור אותן כדי לחזור אל החבר עם תשובות, ואז מעמיד פנים שזה בא לי בקלות – או אם לא הצלחתי, הייתי מעמיד פנים שבכלל לא השקעתי זמן. אפילו לא חשבתי להגיד לו

“אם הייתי אומרת את כל מה שאני חושבת ובאמת רוצה להגיד, לא היו לי מערכות יחסים, הקול שלי היה צורם ורועם מדי” כך מצטטת קרול גיליגן, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, נערה צעירה איתה שוחחה במסגרת המחקרים שלה בפסיכולוגיה חברתית. פרופ’ גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר, בין חוקרות המגדר החשובות בדורנו

משנה זו במסכת שבת מרתקת במבט מגדרי בישראל המודרנית. במדינה בה נהוג גיוס חובה ורבים משרתים בתפקידים קרביים, האתוס ה”גברי” של לוחם תופס חזק מאוד. במקומות מסוימים זה אפילו נחשב לסיבה לגיטימית לפסול שידוך. כאשר לימדתי את המשנה הזאת ילדים בכיתה ה’ הם התקשו להבין איך יתכן שכלי מלחמה הוא