בסדנה של מכנה משותף לנערים, אני שואל אותם על שפת גוף גברית, ואחד התלמידים מדגים שרק בנות יושבות ככה, בשיכול רגליים. מיד אני רואה את כל החברים שלו שישבו ככה מתיישרים. אבל כשהסדנה ממשיכה, וצפים עוד ועוד סיפורים על איך הגבריות מכניסה אותנו לקופסה, אני רואה אותם חוזרים לאט לאט לשבת איך שבאמת נוח להם.

כשהייתי בערך בגיל הצבא, אמא שלי נסעה לאנשהו ונשארתי ערב לבד עם אבא שלי אז הוא שאל אותי: טוב, אז… את מכינה לנו משהו קטן לאכול? למה זה היה מוזר? כי *מעולם* לא בישלתי בבית ההורים. יש לו 0 ראיות אובייקטיביות לכך שאני יודעת לבשל. כלומר, מדובר בהנחה לא מודעות שמבוססת על הסטריאוטיפ המגדרי שנשים תפקידן לבשל.

הרגע הזה שאני מדברת עם תלמידות, שבטוחות שפעם לא היה שוויון, אבל היום שום דבר לא מגביל אותן, והן יכולות לעשות מה שהן רוצות – ואז אני מספרת להן שכשעבדתי כמורה לקראטה, היו מגיעות כל שנה לפחות 5 בנות שמנסות ונשארות, אבל לפני שהגעתי, בכלל לא היו בחוג תלמידות. בכל פעם הן אומרות שברור שכשיש מדריכה אישה הן מרגישות יותר בנוח, וכל פעם תלמידה מרימה את היד ומספרת על החוג לרובוטיקה או כדורסל או טניס, שבהתחלה היא מאוד אהבה והייתה טובה בו – אבל כשהיא נשארה הבת היחידה, כבר לא היה לה כל כך כיף, והיא עזבה.

למדתי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ובהתאם לסטטיסטיקה המוכרת – השתייכתי למיעוט נשי. בעוד שבמובן כלשהו היה לי כיף להיות במיעוט כי זה הפך אותי כביכול למיוחדת ומוצלחת במיוחד (אני “לא כמו כל הבנות”, אני משתייכת למועדון גברי), זה גם העמיד אותי במקום מלחיץ מבחינת הביצועים שלי – לא העזתי לשאול שאלות בכיתה, כי אם השאלה הייתה נתפסת כ”מטופשת” אז חששתי שאתפס פתאום “כמו כל הבנות”.

העברתי סדנה של מכנה משותף בחברת הייטק וההתפלגות בחדר הייתה כמצופה – שלוש נשים ושניים עשר גברים. כשניגשתי לפתוח את הסרטונים נתקלתי בבעיה והם נפתחו בלפטופ שלי ולא במסך הראשי. הסתבכתי עם המצגת והסרטונים במשך דקה, ואז הסברתי להם שהם בעצם צפו פה בהדגמה חיה של איום הסטריאוטיפ – הנה אני, אישה, בחברת הייטק מאוד טכנולוגית, מוקפת בגברים, ועל אף שאני אדם מאוד טכנולוגי בעצמי, הלחץ לאישוש הסטריאוטיפ של האישה הלא-טכנולוגית גרם לי כמובן להסתבך עם הטכנולוגיה.

יש לי רכב משלי כבר הרבה מאוד שנים, וכבר הרבה מאוד שנים שאני לוקחת את הרכב לעשות טסט. מכוני טסטים זה אחד המקומות הכי סטריאוטיפיים שיש, מוסך מלא גברים מכונאים שתמיד מסתכלים עליי במבט הכי חשדן ומחכה שאפשל כשאני מגיעה, כיאה לסטראוטיפ שנשים לא יודעות לנהוג. מגיל צעיר אני מרגישה את המבטים האלה ונלחצת, ועל אף שיש לי ניסיון של יותר מעשור, תמיד כשמבקשים ממני להדליק את האורות הגבוהים אני מתבלבלת ומדליקה את הווישרים במקום. מה שמדהים עוד יותר זה שזיהיתי שזה קורה לי כבר לפני לא מעט שנים כשלמדתי על איום הסטריאוטיפ באוניברסיטה, וזה עדיין ממשיך לקרות לי שנה אחר שנה…

בסדנא לנערות שואלת אותי תלמידה אם אני פמיניסטית ששונאת גברים. אני עונה שבשבילי, פמיניזם אומר שזה שאני אישה לא אמור למנוע ממני להגיע לאן שאני רוצה, בגלל שאומרים לי שאני לא יכולה, או שזה לא בשבילי, או שאין נשים סביבי שעושות את זה, אלא רק גברים. רוצה להיות נהגת? בכבוד. רוצה להיות מורה? עופי על זה. ואז מגיע הרגע הזה: מבט של הקשבה, הנהון. רגע של הפנמה בכיתה גועשת, שהבינה שלהיות פמיניסטית אומר פשוט להאמין בעצמך.

הרגע הזה בסדנה כשאני משתף משהו אישי ואמיתי, וכל הכיתה משתתקת, ואף אחד מהבנים לא יודע מה להגיד ואיך להתנהג. בכל פעם מחדש זה מכה בי: ככה מרגישה קופסת הגבריות. השתיקה הזו היא גבול הגבריות. אנחנו מרגישים, אבל מפחדים שאם נביע את הרגשות שלנו, אז נצא פחות גברים. וזה משתק אותנו. מאז בכל פעם שהסדנא מגיעה לרגע הזה אני משקף את השתיקה הזו, מצביע עליה, צובע גם אותה בצבעים של גבריות, להבין ולהרגיש איך מגדר מגביל לא רק אחרים אלא גם אותי.

במהלך סדנה מורה מספרת שבכל מבחן, היא מבקשת מהתלמידים והתלמידות להעריך במספר עד כמה הם מוכנים למבחן, וכשבנות מקבלות יותר מההערכה שלהן, היא מקיפה את המספר בעיגול וכותבת: “תפרגני לעצמך יותר”. המורה הזאת עושה דבר מדהים, ואף אחד בביה”ס לא ידע עליו, עד שהיא סיפרה על זה בסדנת המורים.

במהלך סדנה אני מסבירה לתלמידות על ייחוסי הצלחה וכישלון, ותלמידה משתפת שאתמול, כשאמא שלה אמרה לה “כל הכבוד” על ציון טוב במבחן, היא ענתה לה: “בטח היה לי מזל”. ועכשיו היא מבינה שזה לא שהיה לה מזל: היא פשוט ידעה טוב את החומר.

אני מבקש מהתלמידים בסדנה לקום ולהראות איך הולך גבר, והתלמידים הולכים עם חזה מובלט וראש מורם. ואז אני סופר כמה זמן לוקח להם להתחיל להיכנס אחד בשני. אני אומר להם כמה זמן זה לקח אצלם, ומספר להם שתמיד, בכל מקום, זה לוקח רק כמה שניות. ואז מגיע הרגע הזה, שאפשר ממש לראות אותם מבינים עד כמה ההתנהגות שלנו נובעת מהניסיון “לצאת גבר”.

סיפור של מורה למתמטיקה: תלמידה העתיקה תרגיל גיאומטרי בדיוק מושלם, וזה לקח לה כל כך הרבה זמן שהיא לא הספיקה לפתור אותו. לעומתה יש בנים שלא העתיקו כמעט בכלל.

כשהייתי בן שש עשרה חשבתי שיש לי ביטחון עצמי נמוך – ובגלל זה לא התחלתי עם בנות – כי חשבתי שאני לא יכול. לקח לי הרבה זמן להבין שביטחון עצמי נמוך זה פשוט סיפור שאני מספר לעצמי בשביל לא להתמודד עם עובדה פשוטה אחת – אני מפחד להתחיל עם בנות. התפיסה הזאת שגבר לא יכול להרגיש פחד לא איפשרה לי בכלל לחשוב על האפשרות הזו.

הבעיה היא שביטחון עצמי נמוך זה תכונת אופי – זה משהו שבי שאי אפשר לשנות – אני כזה – יש לי ביטחון עצמי נמוך. ברגע שהודיתי שאני מפחד – פתאום זה אפשר לי להתמודד – האם אני מונע מהפחד שלי או לא – האם אני מעז להתחיל או לא – לפעמים כן ולפעמים לא…. אבל לפחות זה שחרר אותי מהשיתוק של “ביטחון עצמי נמוך”.

בתקופת התיכון שנאתי ספורט. הייתי גרוע בריצה ובכל הדברים שהכריחו אותנו לעשות ותמיד פחדתי מהשיעורים האלה, מזה שאני אסבול בהם ומזה שאני אהיה נבוך מכמה אני רץ לאט / עושה מעט שכיבות שמיכה וכו’. חוץ מזה לא אהבתי כדורגל או כל משחקי הכדור האחרים שילדים אחרים שיחקו. לכן הגעתי לגיל 19-20 בידיעה שאני אדם לא ספורטיבי בעליל וכנראה אף פעם לא אהיה. כל זה השתנה פתאום בגיל 22-23 בערך, כשראיתי מופע מחול מודרני שמאוד אהבתי, ואחרי כמה ימים החלטתי שאני רוצה ללמוד מחול. אכן עשיתי את זה וזה פתח לי את הדרך ליוגה, לקונג פו, ודרך זה גם לאהבה של ריצה, רכיבה וכו’, והיום (לפחות בתקופות שאני מצליח לא להיות עכבר מעבדה מנוון) אני בהחלט מחשיב את עצמי אדם ספורטיבי.

הנקודה המשמעותית היא דווקא לא שהצלחתי בסופו של דבר להתגבר על הסטריאוטיפ ועכשיו אני שמח ומאושר- בגיל 23 בת”א בבחירה במחול לא היה שום אלמנט של קושי והיו לה רק תגובות חיוביות – אלא העובדה שבגיל צעיר יותר האופציה הזו כלל לא היתה קיימת. לא רציתי ללמוד מחול והתביישתי. פשוט מעולם לא נחשפתי למשהו שיתן לי את הרעיון שאולי אני רוצה לעשות את זה. כמובן שאם הייתי בת סביר יותר שהייתי צריכה לנמק לעצמי למה אני לא אעשה את זה… זו בעיני הצורה המוחלטת ביותר שבה הבניה חברתית מגבילה אותנו: זה דבר אחד שהבחירה לצאת מהקופסה היא קשה, אבל מה אם אנחנו בכלל לא מעלים על דעתנו את האפשרות שיש משהו מחוץ לה?

לפני כמה ימים, ביום שבת, זוג ילדים של השכנים שלנו דפק על הדלת שלנו וביקש עזרה בלהביא כדורגל שעף להם אל גג של בית ספר סמוך. הם דפקו דווקא על הדלת שלנו כי ידעו שאני גבוה וקיוו שאוכל להגיע לכדור בקלות. מסתבר שהדרך לעלות על הגג, בגובה של 3 מטרים, הייתה די פשוטה בלי יותר מדי מאמץ. החזרתי להם את הכדור, אבל אז התברר לי שאני לא יכול לרדת באותה דרך שחזרתי – כשטיפסתי, לא שמתי לב שהשפה של הגג בנויה באופן שמגביל את הירידה ממנו. כשראיתי שזה המצב התחלתי להסתובב על הגג ולחפש מקום ממנו אוכל לרדת. כשהילדים ראו שזה המצב הם התחילו לקרוא לי לקפוץ מהגג, שהאח הגדול שלהם כל הזמן עושה את זה, וחבר שלהם שהגיע גם הוא שאל אם אני פחדן :). מיותר להגיד שקפיצה מהגג הייתה יכולה לשבור לי רגל או משהו כזה. זו דוגמה לאיך גברים מעודדים להיות חסרי פחד באופן לא רציונלי עד כדי התעלמות מפגיעה בעצמם, ואיך זה יכול לקרות בכל גיל.

בסופו של דבר, מישהו שחנה ליד סייע לי לרדת בצורה בטוחה (הייתי צריך רק מקום לעשות את הצעד הראשון בדרך למטה).

כשהייתי בכיתה ו’ הייתי צריך לבחור 3 חברים מהכיתה שימשיכו איתי לחטיבה של בית הספר. כשהתחלתי את כיתה ז’ התברר לי שאף אחד מהחברים האחרים לא בחר אותי, ושהייתי בכיתה עם אנשים שפחות הכרתי ופחות היה בא לי להיות איתם. נפגעתי מזה מאוד, וכתוצאה מכך בחודשים הראשונים של כיתה ז’ לא הגעתי לבית הספר כמעט בכלל – המצאתי שיש לי כאב ראש שלא עובר, עברתי מלא מלא בדיקות, הכל כדי לא להגיע לבית הספר ולפגוש את האנשים שפגעו בי. בסופו של דבר, כשאיימו לסלק אותי מבית הספר אם אמשיך לא להגיע, משהו אצלי התעורר והחלטתי להפסיק עם זה.

עד היום אני מרגיש מטומטם שבמקום לדבר על מה שהרגשתי ולנסות לסדר את העניינים, בחרתי להפסיד חודשים יקרים של חוויות משותפות עם אנשים שעם חלקם אני עדיין בקשר עד היום. הם, כמובן, לא יודעים על כך…

כשהייתי בכיתה ג’, בזמן שכולם בוחרים להצטרף לחוגים (אשר לרוב יהיו ספורט קבוצתי כלשהו עבור הבנים), הצטרפתי לחוג לריקודים סלונים. הייתי אחד מהבנים היחידים ובעצם הגעתי מבחירה ומרצון נטו (היתה לי חשיפה לסוג ריקודים זה בגיל צעיר יותר ונמשכתי לתחום מאוד ללא ידיעה לאיזה מגדר זה “שייך”).

לאט לאט מתחילים להופיע ברחבי העיר והריקודים, כמו גם הלבוש עצמו, הינם בעלי אופי לא גברי במיוחד. במעמד זה בנים אחרים שראו אותי רוקד התחילו לצחוק עליי ולהקניט מאחר והם היו במסגרות יותר “קונבנציונליות”. למרות כל זאת הגעתי למסקנה עם עצמי שאני נהנה יותר מחוויית החוג לריקודים מאשר שאני סובל מההקנטות והמשכתי לרקוד. בהדרגה, אותם בנים ורבים אחרים בעתיד ראו שדווקא בגלל שאני ממשיך בחוג זה ועושה זאת בגאווה התחילו לכבד אותי על כך. מיותר לציין, כי בזמן שהבנים הקניטו, הבנות דווקא התעניינו יותר ויותר עקב עיסוק לא שיגרתי זה. כל החוויה הזו פיתחה בי ביטחון עצמי דווקא, אשר המשיך ללוות אותי בפעילות זו ובפעילויות רבות אחרות בתוך וגם מחוץ ל”קופסה” בעתיד.

המיומנות לרקוד עם בנות בביטחון גם לא הזיקה 🙂

למדתי תואר בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. לקראת סיום התואר לקחתי קורס בפילוסופיה של המתמטיקה, שהיה מלא בתלמידי תואר שני, וכיאה לסטריאוטיפ על נשים ומתמטיקה, אני ועוד סטודנטית אחת היינו הנשים היחידות בכיתה. אני כל הזמן ישבתי שם בתחושה שכולם סטודנטים אמיתיים לפילוסופיה, ואני רק מתחזה והגעתי לשם בטעות. באחד השיעורים המרצה שאל שאלה בסיסית על משפטים בלוגיקה, ואני שלמדתי לוגיקה מתקדמת ידעתי בוודאות את התשובה, אבל לא הרמתי את היד כי חיכיתי שאחד הסטודנטים האחרים ידבר. להפתעתי, הייתה דממה. עם המון חששות הרמתי את היד, והמרצה שכל כך התלהב שסטודנטית מדברת בשיעור התחיל להנהן בהתרגשות. מרוב לחץ לאשש את הסטריאוטיפ התבלבלתי שם לחלוטין (“כל מה שיכיח הוא נאות או כל מה שנאות הוא יכיח?”) ולא הצלחתי לתת את התשובה המדויקת.

גרנו בארה״ב כמה שנים, וחזרנו כשאריאל היה בגן חובה. הוא תמיד אהב לרקוד, וחיפשנו לו חוג ריקוד בארץ. מובן שפה בארץ הוא היה הבן היחיד, וכל הבנות היו לבושות בטייטס ורוד.

ובמשך כמה חודשים הכל היה יופי.

יום אחד החבר שלו מהגן הזמין את אריאל לאחה״צ, ואריאל ענה שיש לו חוג בלט.

האח הגדול של החבר (שהיה בכיתה ב׳ או ג׳) הסתובב אליהם לאט, ונעץ בו מבט ארוך ומשועשע. וזה הספיק. אריאל התחיל לחפש תירוצים לא ללכת, ודי מהר עזב את החוג ולא חזר.

חוויה משמעותית שהייתה לי במהלך ההכשרות היא ההבנה של הסיבה לכך שהרבה מאוד שנים התרחקתי מסממנים נשיים כמו בגדים ורודים. הבנתי שהסביבה שידרה לי שנשיות משמעה נחיתות ולא רציתי להיות משויכת לזה.

בעירוני ז בתל אביב היתה לי חוויה טובה של קבוצה שלא לגמרי הסכימה עם המסרים, משום שכן ראתה לנכון שיש תפקידים מסורתיים שכדאי שישמרו בין נשים לגברים, ויחד עם זאת, בשלב מסוים, הבנות הרגישו שיש תפקידים שדווקא לא כדאי לשמר, ולפתע ערערו את עצמן.

חוויה חיובית נוספת, שמדגימה את השיח המורכב שיכול להיווצר גם בקבוצה לא מאוד קשובה, היא שיחה שנוצרה סביב סוגיית נעלי ה- Hello קיטי של הילד בן השלוש בביה”ס רוז מצקין בתל אביב יפו. היו שדרך המקרה הזה הבינו שגם אם להן נוח עם הבחירה של הילד הן לא רוצות שהחברה תקשה עליו, תשפיל אותו, וזה הבליט עבורן את הנקודה שאנחנו לא מקבלים/ות החלטות בחלל נקי ופנוי, אלא מושפעות/ים כל הזמן מתכתיבים, ולא באמת “עושות/ים מה שבא לנו”. המקרה הזה הדגיש עבור אחרות את ההומופוביה, והפחד מכך שבנן יהיה הומוסקסואל, והיו מי שהתווכחו איתן.

אני הכי אוהבת את הרגעים שבהן נערות מהקבוצה עונות ומסבירות לנערות אחרות (המביעות התנגדות) נקודות מהסדנה דרך דוגמאות אישיות או מקרים מהיומיום הכיתתי. אני מרגישה שאז הן הפנימו את המסרים הכי טוב.

הדרכתי סדנא עם יובל ופתאום קלטתי איך אני נתפס כשאני עם כיפה וכמה זה בולט. במקום להגיד את הדברים הרגילים ששומעים בכל סדנא כשאנחנו שואלים “מה זה גבר?” כמו “זין” וכד’ הם התמקדו בדברים כמו “תפילין” “ציצית” “בר מצווה” וכד’. וזה עצבן אותי שהגדירו אותי. זה אמנם לא קשור לנושא בו אנו מתעסקים אבל זה היה משמעותי לי ואחרי זה החלטתי להפסיק ללכת עם כיפה ועברתי לקסקט. אחרי איזה זמן חזרתי ללבוש מדי פעם כיפה במקום קסקט.

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עוברת סדנה של מכנה משותף כשהיית נערה?

אולי סדנה כזו הייתה מצליחה לגרום לי להתבונן ולהבין עד כמה הפחד ממימוש הסטריאוטיפ הנשי השפיע לי באופן לא מודע בכל כך הרבה תחומים – החל מלהשקיע בבגרות רק במקצועות הריאליים, ועד התנהגויות חברתיות שונות כמו לאכול יותר ליד אנשים (כדי שחלילה לא יגידו שאני עושה דיאטה כמו כל הבנות) או להתייחס לסקס כמו כיבוש (כדי להוכיח שאני “לוקחת” ולא “נותנת”). ואז אולי הייתי מצליחה להקשיב יותר טוב לקול הפנימי שלי, ולא להיות מנוהלת על ידי הצורך של להוכיח שאני יכולה לעשות “כמו גברים” 🙂

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עוברת סדנה של מכנה משותף כשהיית נערה?

“כנראה הייתי מרגישה פחות חריגה עם הפרפקציוניזם שלי. הייתי גם אוזרת אומץ להצביע ולשאול שאלות בלימודים.”

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עובר סדנה של מכנה משותף כשהיית נער?

אולי הייתי מבין עד כמה הציפיות החברתיות ממני כגבר השפיעו עליי לרעה, פגעו בהערכה העצמית שלי וגרמו לי להתנהג בצורה שפגעה בי ובסביבה שלי.

במקום העבודה שלי אנחנו רק נשים ובשבוע שעבר נשבר במשרדנו מנעול של דלת פנימית. לכאורה לא אסון, אבל הדלת חייבת להיות סגורה כל הזמן.

בדקנו עם האחראי על התחזוקה, שאמר שאם נפתח קריאה ייקח כמה ימים לסדר את זה. או אז התחילו דיונים בינינו מה כדאי לעשות. חלק הציעו לקרוא למנעולן ואני הצעתי שפשוט אלך לקנות צילינדר ואחליף אותו.

כשחזרתי מהטמבוריה הקרובה יחד עם צילינדר חדש, גיליתי שאחת העובדות התקשרה בינתיים לבעלה וביקשה ממנו להגיע כדי לסדר את התקלה. לכן, מבחינתי המשימה הפכה לדחופה יותר כי הייתי נחושה לסיים את העבודה בעצמי. זה אכן לא היה מסובך ובו בזמן שהבעל הגיע כבר סיימתי להחליף את הצילינדר בדלת, לראשונה בחיי.

מאז כל העובדות האחרות קוראות לי מקגייוור ואף הכתירו אותי כאישה עם כוחות על.

אבל בעצם כל מה שהיה צריך זה קצת אומץ לנסות.

לא, אחות יקרה, אני לא סתם לחוץ או היסטרי, גם שתיתי מספיק מים, את פשוט הכנסת את המחט בזווית לא טובה וברגע שאת מתחילה לדגום דם זה פשוט נהיה כואב בטירוף. אני יודע שאת לא רגילה לראות גברים מתעווים בכאב, אבל ללעוג לי לא יעזור לך, גם לא להאשים אותי ברגישות יתר או להתבדח על חשבוני עם האחות השנייה. וכמו שראית, כשמנסות שוב ומכניסות את המחט כיאות הכל בסדר. יצאתי מבדיקת הדם בדמעות, לא בגלל הכאב הפיזי אלא בגלל העלבון, העצב והתסכול. כמה מפגשים כאלה קורים ביום בכל הארץ, מאיזה גיל בנים צעירים לומדים שאם כואב להם עדיף לחרוק שיניים ולשתוק, רק לא להגיד כלום, כי הם צריכים להיות גיבורים. מזל שאשתי היקרה הייתה שם לתמוך בי.

לפני שלושה ימים חתכתי את האצבע. חתך קטן אבל טיפה עמוק, אז שמנו מטלית נייר ונסענו מהר לטרם. הרופא אמר שזה רק תפר אחד, אז הוא לא שם הרדמה. אני לא ידעתי כמה שזה כואב אז לא התמרדתי במיוחד. כאב כמו הגהנום, נתתי צרחות של החיים, מישהו דאג לסגור את הדלת. אחר כך כשהגיע אח לשים תחבושת הוא עקץ שהוא שמע איך צרחתי. כשרביד ציינה שזה היה בלי הרדמה הוא התפלא. משהו אומר לי שאם הייתי ילד, או אולי אישה, הרופא היה מרדים אפילו שזה “רק” תפר אחד. אבל אני הייתי קשוח מכדי להתלונן 😉

מוכר הסביר לי משהו על טלפונים ניידים ולא הבנתי אותו, ביקשתי שיסביר לי נקודה מסויימת והוא, בלי להתבלבל, אמר לי “בואי אני אסביר לך… זה כמו ההבדל בין מכונת כביסה חדשה לישנה, כמו ההבדל בין בגד מפוקס לבגד מהשוק. עזרתי? “. כי למה שאני אבין פיקסלים במצלמה או בכמות זיכרון זמין? עניתי לו שהוא עזר במידת מה, בעוד עולצת למחשבה שיש לי *עוד* דוגמא לסדנאות (ואף מילה על המחשבה שבגד של פוקס הוא סוגה עילית לעומת בגדים מהשוק).

אני גבר ש*כל ככככך* גרוע בידני חחח… תמיד הזוי לי שאנשים חושבים שנשים נהגות פחות טובות… בחיים לא הרגשתי ככה. ואיכשהו מלא אנשים בטוחים בזה, כאילו זאת עובדה. אנשים כאילו אשכרה רבים איתי על זה. מישהו בעבודה אמר לי “אני פמיניסט, חוץ מזה שאני חושב שנשים נהגות פחות טובות”.

בגיל 22 התחלתי לקחת שיעורי מחול בשביל הכיף. קיבלתי הרבה דחיפה מהמורים וגם היה לי כל כך כיף ששנתיים לאחר מכן התחלתי ללמוד בלט באופן מקצועי. עברתי לבאר שבע ובמשך כמה חודשים למדתי בלט בביה”ס למחול “בת דור”, משם המשכתי לסמסטר באקדמיה למחול בירושלים. אחת המורות שהכרתי בדרך צירפה אותי ללהקה שלה ונתנה לי שיעורים פרטיים. שנה לאחר שהתחלתי ביצענו כמה הופעות מול קהל של 500 איש בתאטרון הירש בירושלים וזה היה תענוג.

החלק המעניין – קצת אחרי שהתחלתי את כל הסיפור הזה אמא שלי סיפרה לי שבגיל 6 ביקשתי ללכת לחוג בלט אבל מהר מאד ברחתי לקרטה כי הבנתי שבלט זה לבנות (לא היו בנים).

כבוגר לאורך הדרך הצלחתי התמודד עם סביבה של 100% בנות ועם הערות ממשטרת המגדר, אבל אנחנו יודעים שלילד\נער ההתמודדות היא קשה יותר.

הסיפור שלי עם מחול ממחיש את הערך של “תהיה מי שאתה”. בגיל 6 רציתי בלט, וגם 20 שנה לאחר מכן מבלי שבכלל זכרתי שזה החוג הראשון שאליו בחרתי להירשם. אין לדעת מה היה קורה אם.. אולי קריירה בינלאומית מפוארת, ואולי “רק” עוד קצת שמחה בלב (:

כשהייתי מתרגלת באוניברסיטה, הסטודנטים השתתפו כל הזמן. הסטודנטיות לא. ספציפית היתה אחת שישבה ממש קרוב אליי ושמעתי אותה אומרת תמיד בשקט את התשובות הנכונות לזה שישב לידה. באחד השיעורים שאלתי שלאה ואמרתי שאני רוצה תשובה רק מהסטודנטיות. אחת מהן ענתה תשובה נכונה. המשכתי בשיעור. אחרי כמה שאלות אמרתי שאני שוב רוצה רק מהסטודנטיות. אחת מהן ענתה נכון. הקפדתי מדי פעם כשאני שומעת את הסטודנטית הקרובה אומרת תשובה נכונה לשאול אותה מה היא אמרה. אם אחת הסטודנטיות ענתה תשובה בשקט ביקשתי שתגיד את התשובה בקול רם ובביטחון. אחרי שיעור אחד כזה הסטודנטיות השתתפו יותר (אבל אני חושבת שעדיין פחות מהסטודנטים).

אנשים נוטים לחפש הוכחות למה שכבר חשדו. האחיינית של בן זוגי מתה על כדורים, מטוסים, דברים שזזים, ולא שמעתי הרבה תגובות לזה. ברגע שהיא שלפה קופסת פלסטיק ועשתה כאילו היא מבשלת, ישר הגיבו בקטע מגדרי – היא כזו בת…

אני מזמינה אותם לחפש אקטיבית דוגמאות סותרות סטריאוטיפים כדי שלא יפלו להטיית האישוש.

אחד הדברים הכי משמעותיים מבחינת דימוי גוף גברי שאני חווה כמבוגר, הוא משהו שדווקא לא מופיע בסדנאות שלנו – גובה. אפילו לא זכור לי שהתלמידים מעלים את הנושא.

אני מרגיש שיש דרישה חברתית מצד החברה הנשית מגברים להיות גבוהים, ואני יודע שאני ממש לא היחיד. אני אומר החברה הנשית, כי אני אף פעם לא הרגשתי את זה מגבר. אני בגובה ממוצע. עד שהתחלתי לצאת עם נשים, לא יכולתי לדמיין שיכולה להיות בעיה עם זה שאני 1.75 מטר. הגובה פשוט היה אצלי non-issue.

זאת גם הסיבה שאני מניח שזה לא עולה אצל התלמידים. כי זה רק יתחיל כשהם יתחילו לצאת עם נשים. ורובם עדיין לא עשו את זה.

הנה כדוגמא למה שאמרתי, הדבר הבא שתמיד מחרפן אותי – בכשליש מהפרופילים באתר ההיכרויות שאני נמצא בו, נשים אשכרה *דורשות* גובה. אני פשוט מנסה לדמיין אילו תגובות הייתי מקבל אם הייתי דורש מבנה גוף נשי כלשהו בפרופיל שלי (ובצדק).

לפני כמה שנים נשדדתי במרכז העיר על ידי 10 נערים. נכנסתי לסמטה, הקיפו אותי, ביקשו ממני כסף. כשאמרתי שאין לי, התחילו להביא לי מכות, עד שהצלחתי לברוח ולדבר עם המשטרה. עשיתי את הטעות של לכתוב על מה שקרה באותו ערב בפייסבוק. התגובות שקיבלתי היו דברים בסגנון “איך לא הבאת להם מכות??” “למה נתת להם לעשות את זה??” והכי גאונית – “היית לוחם, לא?”

בזמנו לא לגמרי הצלחתי להבין למה זה *כל כך* הפריע לי, עד שלמדתי איזה שנה אחרי מהפמיניזם את המושג “האשמת קורבן”.

סיפור אישי שהתרחש בזמן הצבא כשהייתי בשליחות לפולין, והותקפתי ע״י קוזאק שיכור בקראקוב. זה לא התפתח לשום מקום חמור כי ברחתי. אבל כל הצוערים האחרים (שהיו קרביים ו״גבריים״ ממני) מיד רצו לארגן משלחת חיפוש ולהראות לו מה זה, ואני עדיין נושא עמי תחושה של כשלון לגבריות. אני מניח שלכולם יש סיפורים דומים על איך מישהו נטפל אליהם במועדון והם נאלצו לוותר ולעזוב (מושפלים ומוחלשים). כלומר שילמו מחיר אישי וויתרו על השליטה כדי להימנע מסיטואציה אלימה.

העברתי סדנה ראשונה לנערות, מבחינת התכנים – רוב הבנות הביעו התנגדות עזה לרעיונות שהעליתי, לא הסכימו שיש פער בין נשים וגברים בחברה ואם יש זה רק בגלל שנשים רוצות את זה (הן רוצות להיות עם הילד בחופשת לידה, ולא לעבוד בעבודות פיזיות וכו’).

חשוב לציין שרובן ככולן של הבנות הן מהאליטה החברתית, לכן הן טענו בתוקף שאין אפליה ואין פער ושנשים יכולות לעשות מה שהן רוצות, ולגבוי טענותיהן הן הביאו כמובן שלל דוגמאות של אמא, אחות, דודה וכו’. מעניין לראות עד כמה תפיסות מגדריות נתפסות בעייתיות גם במקומות שבהן הנשים כיום נהנות מהפירות שלהן. הן ממש פקפקו ביכולות שלהם (ובצורך) לחולל שינוי. ועוד משהו מדהים לראות עד כמה הן לא היו מסוגלות לצאת מהבועה שלהן, ולהבין שיש נשים שלא “נהנות” מהאפשרויות שיש להן.

אני חושבת שהחלק שבעיקר גרם להם מעט לחשוב ולהטיל ספק היה ההעלאה של הבניות חברתיות באמצעות הפרסומות והאגדות של ילדים. ועדיין לא כולן הסכימו שזה רלוונטי גם להיום. חלק גם לא הבינו למה זה בעייתי ולמה צריך לפעול כדי לשנות את זה…

אני חושבת שבעיקר נדהמתי לגלות את ההתנגדות וחוסר היכולת להכיל ולקבל את הרעיונות שאנחנו מעלים ואת מידת ההשפעה של החברה עלינו. וגם מדהים בעיני לראות שלא כל-כך משנה מי האוכלוסייה – הרעיונות האלו עדיין רחוקים מרוב הבנות ולפעמים נתפסים אפילו כמאיימים.

התחושה שלי בסיום הסדנה היא של הצלחה ותסכול יחד – אני חושבת שזה כן גרם לפחות לחלקן לחשוב, אבל הדרך עוד ארוכה. מאוד ארוכה…

מה לעשות כשתלמידים שואלים ״מה, אתה הומו?״. השאלה הזו יוצרת מתח – האם כמדריך סטרייט אני צריך להשיב תשובה כמו ״האם זה באמת משנה?״, או לפתוח את זה לדיון בשאלה דוגמת ״למה אתה שואל?״, אולי פשוט להגיד ״האמת היא שאני סטרייט, אבל חשוב לי להגיד שאני לא קורה שום דבר פסול בלהיות הומו״, ובכך ״לנצל״ את היותי סטרייט כדי לצאת למסע הצלב לניפוץ הסטריאוטיפים המגדריים וכו׳ וכו׳.

לצערי לא נותר זמן בסוף הדיון, ולכן רציתי להציע כאן אפשרות לתשובה ולפתוח אותה לדיון בקרב כלל המתנדבים והמתנדבות שלנו. כדי להקל על עצמי אכתוב אותה כלשונה:

״אביעד שאל האם אני הומו. אני תכף אענה על זה, אבל קודם אני רוצה להגיד משהו [אולי זו תהיה דרך טובה להשיג את הקשב שלהם]. להיות הומוסקסואל, או הומו, זאת אומרת להימשך לבני אותו מין. זה הכל. זו תכונה שנוגעת למשיכה, והיא עוד אחת מהתכונות שמגדירות מי אנחנו. אז מי אני? אני רועי, כמו שאתם כבר יודעים. אני ירושלמי, עשיתי תואר ראשון בפיזיקה, אני מתאמן שש שנים בקונג פו, אני תופר בובות, אני רץ 10 ק״מ פעמיים בשבוע, אני אוהב לסרוג, אני צמחוני, אני מתנדב בעמותת מכנה משותף וגם… אני סטרייט״.

הרעיון שעומד מבחינתי מאחורי הניסוח הזה הוא לפרק את הסטריאוטיפ החזק שעומד מאחורי ״הומו״, ובמקביל להדגיש שהפירוק הזה הוא חלק מפירוק רחב יותר שאנחנו עושים בסדנה, וקשור למכלול התכונות שנחשבות גבריות או נשיות מבחינת הסטריאוטיפ. עכשיו כשאני כותב את זה אני מרגיש שיש הרבה משקל לשאלה באיזה שלב בסדנה עולה השאלה, וגם לשאלת רמת הדיון בכיתה. אין לי עוד דבר חכם לומר בעניין הזה…

כיוון נוסף יכול להיות שיקוף של הכוונות שעומדות מאחורי השאלה. כלומר, אפשר לומר דברים בסגנון ״אביעד שאל אם אני הומו או סטרייט. זה מאד מעניין, כי השאלה הזו עולה כמעט בכל סדנה שאנחנו מעבירים. אני חושב שזה לא במקרה, ושמה שהשאלה הזו מנסה לעשות היא לשים אותי תחת כותרת. ברגע שאנחנו שמים מישהו תחת כותרת, הרבה יותר קל לנו להתמודד איתו – אנחנו יכולים לצפות מה הוא הולך להגיד, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הוא בא למכור לנו, וזה גם מאפשר לנו להגדיר גבולות ברורים – הוא כזה, ואני אחר, הוא ככה, ואני דווקא ככה. אז אני מניח שבדיוק בגלל זה להרבה מכם באמת חשוב לדעת כבר – אני הומו או שאני סטרייט? לאיזו קופסה אפשר להכניס אותי?״.

וגם מכאן, האפשרויות פתוחות לכאן ולכאן כמובן.

יש לי הסמסטר קורס בשם “רפואה ציבורית ופיתוח”.

האתגר שלי: להיגמל מכתיבת “רופאים ואחיות” כשאני כותבים סיכומים. צוות רפואי, רופאות ואחיות, רופאות/ים ואחיות/ים… עוד לא החלטתי. אבל הגמילה תעשה!

תחזיקו לי אצבעות 🙂

חברה שלי גננת והיא שינתה את פינת ה”אחות ורופא” ל”פינת הרפואה”.

שיער גוף תמיד היה אישו אצלי. כשהייתי בתיכון הייתי מורידה עם שעווה את השיער גם מהזרועות, כי חונכתי לאמת יחידה לפיה אישה צריכה להיות חלקה ואם יש שיער זה לא נשי ולא יפה. עם השנים, הצלחתי להשתחרר מהציפייה החברתית הזו אבל רק באופן חלקי, הפסקתי להוריד את השיער מהזרועות אבל ממשיכה לרוב עם הורדת שיער רגליים ובית שחי. הקטע המעניין הוא שכשטיילתי בספרד הייתי בסביבה שבה לא הייתה התייחסות שלילית לשיער גוף ולהיפך, מה שטבעי היה לגיטימי בלי צורך לשנות ולהתאים למודל מסוים. בתקופה הזו הפסקתי להוריד שיער בכלל וכשחזרתי לארץ התגובות, בעיקר ממשפחה וחברות וגם מבטים של זרים/ות, החזירו אותי לשגרת הורדה. למרות שלפעמים בודקת עם עצמי עד כמה מצליחה להתמודד עם התגובות ולא להוריד.

דיברתי היום עם חברה טובה, אמא לבת 4 ולבן שנתיים. היא סיפרה: אני כל הזמן שמה לב להבדלים ביחס שלי לשניהם. לבן קניתי פאזל של 100 חלקים כשהוא רצה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף את הבת קדימה (וכשהבן פותר את הפאזלים, כולם – כולל אחותו – משבחים אותו ואומרים לו שהוא אלוף, אבל אני חוששת שהבת תלמד מזה שהיא פחות טובה או חכמה ממנו, ואני מחפשת אבל לא מוצאת לבת משחקים הנדסיים)… כשהבן מטפס ומשתולל על הספות, אני מרשה לו, כי זה לא נורא שלבן תהיה חבורה באמצע המצח, אבל לבת אני ישר מזכירה שפעם היא טיפסה ונפלה וכאב לה… לבן היה שיער ארוך, וגם עכשיו אחרי התספורת הוא רוצה קשת, אבל הוא נראה לי כזה “הומו” עם הקשת, אז אני לא נותנת לו… כל המשחקים של הבת הם בקניות ובהכנת אוכל…

פעם הבת חזרה מהגן והסבירה לי שבנות לא יכולות לעשות קידוש או להיות חזניות, וכשאמרתי לה שדווקא כן, היא צעקה עליי שמה פתאום כי זה לא ככה בגן, ואז הבנתי מה המשמעות של זה שתמיד אני מבקשת מבעלי שיעשה בשבילי קידוש.

באחת הקניות שלי בסופר קניתי גם שמפו – פשוט הלכתי למדף ובחרתי לפי המחיר ולפי הריח. בקופה, הקופאית שאלה: “זה בשבילך?” עניתי “למה לא?” והיא משכה בכתפיים, אבל בבית הסתכלתי על התווית, וראיתי שהיא מנוסחת בלשון אישה. מאז נמנעתי מהשמפו הזה ובקושי השתמשתי בו.

תמיד חבריםות שרצו להכיר לי בחורות נתנו לי את המספר שלהן, ואני הייתי צריך ליצור את הקשר הראשוני. פעם אחת כשהכירו לי מישהי, הציעו לי שיתנו לה את המספר שלי. רק אז נפל לי האסימון כמה לחץ ומתח הרגשתי סביב הצורך ליזום את השיחה הראשונה הזו. היה מאוד משחרר לא להיות בצד הזה. מצד שני, חוויתי לראשונה את הלחץ והמתח (האחרים) שסביב הציפייה לקבל את אותה שיחה, בלי לדעת מתי היא תגיע.

באותו עניין: פעם יצאתי עם מישהי (אחרת…) והיה דייט ראשון נהדר. התכוונתי להתקשר למחרת בערב, אבל היא הקדימה אותי והתקשרה כבר בבוקר. למרות שהשיחה הייתה טובה, הייתי בטוח ממש עד הסוף שהיא עומדת לחתוך – פשוט כי היא זו שהתקשרה. בסוף היא שאלה מתי נפגשים שוב. אז זה מה שרצית להגיד? סתם הייתי במתח כל השיחה…

פעם טרמפיסטית סיפרה שהיא קנתה אוטו ידני ובמשך חודש הקפידה לנסוע רק עם טרמפיסטים, ואז הבנתי שכשאני קניתי אוטו ידני במשך חודש הקפדתי לנסוע רק לבד…

פעם באיזה ערב של הרצאה ראיתי מישהו שמצא חן בעיניי, אבל לא הכרתי אותו אז כל הערב לא ניגשתי לדבר איתו. הצלחתי לגלות מי זה, וכשחזרתי הביתה התלבטתי אם לשלוח לו הודעה או לא, אולי הוא יחשוב שזה לא מתאים שבחורה פונה אליו, או שזה יגרום לו להרגיש לא בנוח שמישהי מתחילה איתו, ואולי באופן כללי הוא לא בעניין ואני אתאכזב. בסוף אמרתי לעצמי שזה שווה את הניסיון ואני חושבת שיהיה לי נחמד להכיר אותו וזה בסדר לנסות, וכך היה. לשמחתי הוא התלהב ופירגן שאני זו שיצרתי איתו את הקשר. אחרי זה התכתבנו קצת, אבל בסוף לא נפגשנו.

בן הזוג של אחותי הציע לה נישואין מול כל המשפחה באיזה אירוע מיוחד. כשאני חושבת על זה, זו לא סיטואציה שמאפשרת בחירה. אולי בסיטואציה יותר אינטימית יש יותר מקום להביע רגש וגם לדבר באמת ולדון האם זה הזמן המתאים, וגם באופן כללי רואים שהגבר הוא זה שמציע לאישה, וזה תמיד נראה לי שזו צריכה להיות סיטואציה אחרת כי זו החלטה משותפת. בסוף אני זו שהעליתי את הנושא עם בן זוגי. לסיפור הזה כן יש סוף טוב 🙂

כשהייתי בקבע ויצאתי עם סטודנטים ידעתי שאני כנראה משתכרת יותר מהם, ושאין שום סיבה שהם ישלמו על מה שהזמנתי. בעיניי היה משהו מאוד הדדי ונעים שכל אחד משלם על החלק שלו, בלי תחושות שמישהו חייב למישהו ושזה מראה משהו, ושהמטרה היא הדייט. היו כאלה שהתעקשו לשלם, אבל לא היה לי נעים לתת להם לשלם עליי, ובאמת רוב הפעמים התעקשתי בחזרה.

כשאני הייתי בכיתה ט’, הייתי רזה כמו שאני היום, וזה הפריע לי מאוד, הרגשתי שאני לא גברי מספיק, שאני לא יפה ולא עומד בסטנדרט… ניסיתי לעשות דיאטת השמנה, במשך כמה חודשים אכלתי כמו חזיר, והצלחתי לעלות 8-9 קילו. לא הצלחתי להתמיד בדיאטה, וחזרתי להרגלים הישנים שלי, ואחרי כמה חודשים חזרתי למשקל הטבעי שלי, שהוא מאוד נמוך.

זה לא כל כך קל לגבר להיות רזה, זה לא כל כך מקובל חברתית, במשך שנים הייתי מתבייש בעצמי, התביישתי ללכת לבריכה או לים, התביישתי להוריד חולצה. אבל האמת היא שלא היה לי במה להתבייש, ועם הזמן למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני ולקבל את הגוף שלי כמו שהוא.

הזווית האישית שלי על תשלום בדייט:

פעם, מזמן (כשהייתי צעירה 🙂 ), היו לי דייטים ראשונים בהם התחלקנו בחשבון (פעם זה בא טבעי מצד הגבר ופעם אחרת זו הייתה התעקשות שלי). ואז הייתה תקופה שזה מאוד הרגיז אותי שאני צריכה נורא להתאמץ ביומיום כדי שגבר יזמין אותי לדייט (זה היה לדעתי אחרי שקניתי איפור בסופר פארם…) אז שלפחות אקבל פיצוי מינימלי על החוסר שוויון החברתי הזה בזה שיזמינו אותי כולה לכוס קפה (השתדלתי אף פעם לא להזמין יותר מסדר גודל של קפה). דעתי קצת השתנתה מאז, בין השאר בזכות הפעילות במכנה משותף.

בשאר הדייטים הראשונים שהיו לי, בהם לא התחלקנו, השארתי את הטיפ ואמרתי שאני אזמין בפעם הבאה. מצאתי שזה פתרון מאוד נוח למוסכמה החברתית הזו. משיחות שיצא לי לעשות עם גברים בנושא (כולל בן זוגי הנוכחי), שלב התשלום בדייט זה מצב שיוצר הרבה מאוד סטרס. מצד אחד, עוד לא ממש מכירים את הבחורה ורוצים להרשים אותה. במצב בו שני אנשים לא מכירים טוב, יש אי וודאות לגבי כמה זה בסדר לחרוג ממוסכמות (לשני הצדדים, אגב), והסיטואציה הרי מלחיצה גם ככה. (כמו שאמרו לי פעם, ״אמנם היא מציעה לחלוק, אבל אולי היא ממש תתבאס עליי ותחשוב שאני קמצן? או אולי זה שהיא מציעה לחלוק זה סימן של דייט לא היה מוצלח?״ – הסכמה של הדייט הראשון טבועה בנו עמוק, ויוצרת סטריאוטיפ שמפחיד לשבור על ההתחלה. גם אם במודע אני מצהירה הפוך, אולי לא במודע התחלקות בחשבון תיצור עליי רושם רע?). ומצד שני, הם מאוד העריכו את זה שהצעתי להתחלק. ואז יש דילמה. זה שהגבר שילם ואני השארתי את הטיפ תוך הכרזה שאשלם פעם הבאה גם נתן לגבר להישאר במקום הנוחות של קופסת הגבריות לא במחיר כלכלי כבד, ועם פתח יציאה ואיתות מצידי שזה בסדר לצאת משם. כך לפחות נאמר לי. 🙂

באיזשהו שלב יצאה לי המילה “פמיניסטים” מהפה, ומישהי שאלה בתמיהה גדולה אם יש באמת כזה דבר. הסברתי שיש סדנת בנים במקביל שעוסקת במחירי הסטריאוטיפים עבור גברים, ומישהי אחרת אמרה “אבל הם יכולים הכל! רוצים לעבוד, רוצים לנהוג, רוצים ל[עוד אלמנטים של גבריות]” אז השבתי לה “רוצים לבכות?” ופתאום נשמע אסימון נופל בראש של כמה מהן 😊

אני חושב שהרגעים הכי חזקים בסדנאות הם הרגעים שבהם אנחנו מגיעים לשתיקה – שבהם לבנים כבר אין יותר מה להגיד – כי הם לא יודעים מה להגיד – בדיוק כי הם מפחדים, מבולבלים, לא יודעים.

המסר שאני שואף להעביר בסדנאות שלי הוא שהשתיקה והמבוכה הזו – היא היא הקירות של קופסת הגבריות – זו השתיקה שאנחנו שומעים כשמישהו אומר לנו – מה אתה מפחד?, מה אתה ילדה קטנה? – תהיה גבר וכו’ וכו’

אם אנחנו לא יודעים להתמודד עם השתיקה הפנימית הזו – לשמוע את מה שעולה בה – את הספקות, הפחדים, האמפתיה, הרצון האישי שלנו – אנחנו לעולם לא נוכל להתנהג אחרת מאשר איך שמצפים מאיתנו להתנהג – לעולם נהיה כלואים בין קירות הגבריות.

סבא וסבתא שלי אמרו כמה רואים שהתינוק שלי בן, ואז רופא הילדים באחד הביקורים אמר עליו “איזה ילדה חמודה” כי הוא היה עם כובע ורוד…

באחת הדירות שעברתי אליהן לא היו כיריים. קנינו כיריים והזמנו טכנאי גז להתקין אותם. אחרי שהטכנאי חיבר את הכיריים, הוא ביקש ממני לפתוח את בלוני הגז. הרגשתי לא בנוח לעשות את זה בעצמי: מעולם לא פתחתי בלון גז, והעדפתי שמומחה יטפל בזה ולא אני. כשהטכנאי ראה שאני מהסס, הוא שאל אותי בן כמה אני והאם הייתה לי פעם חברה, ולסיכום נתן לי עצה ידידותית: לא להיות כזה פחדן ולהראות יותר אומץ, כי אחרת לא אתחתן. בסוף הלכתי לפתוח את הבלונים.

כשאני חושב על חופש מהמגבלות של הסטריאוטיפים המגדריים, לא תמיד מדובר במשהו מאוד גדול – לפעמים זה שינוי מינורי בחיים. הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא הסיפור על בכי בסרטים.

אני אדם שנוטה להתרגש בסרטים. טיפה מוזיקה של כינורות ברגע המתאים – ועולות לי דמעות בעיניים. כשהתבגרתי, למדתי לשלוט בדמעות האלה, ולא לבכות בסרטים. זה לא היה תהליך מודע – פשוט זה מה שעשיתי. הייתי רואה סרט, וברגע המרגש ביותר, כדי להימנע מהדמעות אני מתנתק מהסרט. זה לא ביג דיל, זה לא הרס לי את החוויה, זה אפילו לא היה משהו ששמתי לב שאני עושה – עד שהתחלתי להדריך במכנה משותף, ולעשות רפלקציה על חוויות מגדריות בחיים שלי. ואז הבנתי שאני עושה את זה כי החברה לימדה אותי שבתור גבר אני לא אמור לבכות, בטח לא מסרט.

אז מה אני עושה היום? האמת היא שזה תלוי בסיטואציה. אם אני בסביבה עם חברים פחות קרובים, מקום שאני מרגיש בו פחות בנוח – אני עדיין עוצר את הדמעות ומתנתק. אבל כשאני בסביבה של האנשים שקרובים אלי, ומתאים לי, אני משחרר ומתמסר לסרט ולדמעות שהוא מביא איתו. וזה ללא ספק משדרג את החוויה.

עם השנים, למדתי להפוך את זה לנכס, והיום אני כבר מצליח אפילו לא להתבייש בבכי הזה, לפעמים.

כשהייתי קרוב לשחרור מהצבא, התחלתי להתלבט בשאלה מה ללמוד. לא היה לי כיוון מוגדר, אבל די מהר התחלתי לפלרטט עם הרעיון ללמוד חינוך. היה לי קצת ניסיון בהדרכה, ונמשכתי לתחום – לא כדי להיות מורה, ככה אמרתי לעצמי ולסביבה, אלא פשוט כי זה מעניין אותי. התגובות שקיבלתי ממשפחה וחברים היו בחלקן הגדול תגובות של הרמת גבה. אף אחד לא אמר לי שזה לא גברי, כמובן, אבל היו כל מיני תגובות אחרות של אי-התאמה (הלימודים לא ברמה, זה לא תחום רציני מספיק בשבילך וכו’). בסופו של דבר החלטתי ללמוד חינוך, ותוך שנה בלימודים החלטתי שאני גם רוצה להיות מורה.

רק בדיעבד, הבנתי שהתגובות האלה לבחירה ללמוד חינוך לאו דווקא היו משהו אובייקטיבי שלא קשור למגדר שלי. התגובות שקיבלו חברים וחברות ללימודים, כמו גם התגובות שאחותי קיבלה כשנכנסה לתחום החינוך, גרמו לי לתהות אם יש משהו בעובדה שאני גבר שגרמה לאנשים להגיד לי שזה לא בשבילי.

היום, בתור מורה, אני חווה תגובה הפוכה. כשאנשים שומרים שאני מורה, לרוב הם מעירים איזו הערת התפעלות – על הערכיות, על ההקרבה, על הנכונות לעבוד במקצוע לא מתגמל או משהו בסגנון. גם התגובות האלה, אני חושש, מופנות אלי יותר מאשר לחברות שלי למקצוע.

כשהייתי נער, מאוד אהבתי לטייל, והייתי חבר בחוגי סיור – סוג של תנועת נוער של החברה להגנת הטבע. כחלק מהפעילויות בחוג, למדנו לנווט והשתתפנו בתחרויות ניווט, שבהן בכל פעם מישהו/י מהקבוצה הוביל/ה את השאר לנקודה הבאה, לפי המפה. הייתי די טוב בזה, ומאוד אהבתי גם את הניווט עצמו וגם את העובדה שהייתי טוב בזה.

באחת התחרויות, הגיע תורי לנווט. לקחתי את המפה, ובביטחון גמור הובלתי את הקבוצה – והלכתי לאיבוד. אבל במשך זמן ארוך, סירבתי להודות בזה. המשכתי לטעון שאנחנו בדרך הנכונה, ולהמציא דרכים עקומות שבהן המציאות יכולה להתאים למפה – אפילו כשהמדריכה רמזה לי ברמזים עבים שאני טועה. אני חושב שכבר בגיל הצעיר הזה היה לי ברור שלהודות בטעות, לבקש עזרה ולוותר על העצמאות הם דברים “לא גבריים” ושאני צריך להימנע מהם. באותו מקרה הסטריאוטיפים הגבריים הובילו אותי ואת הקבוצה כולה אחרי לאיבוד, אבל גם בהמשך החיים ההימנעות הזאת מלהודות שטעיתי ושאני צריך עזרה הקשתה עלי לא פעם. וגם עכשיו, כשאני מודע מאוד לדפוס המגדרי הבעייתי הזה שטבוע בי, לא תמיד קל לי לזהות בזמן אמת שזה מה שקורה, ולבקש את העזרה שאני צריך.

פעם הלכתי באיזו עיר בארצות הברית ועברתי ליד מגרש כדורגל של בית ספר. לא שום דבר מיוחד, אבל לקח לי רגע לשים לב – אלה לא בנים שמשחקים כדורגל, אלא בנות!

כשעוד הייתי סטודנט, היה לי ריאיון עבודה לא מאוד פורמלי. נפגשתי עם המראיין בבית קפה וכל אחד מאיתנו הזמין לעצמו שתייה. זה לא היה ריאיון מוצלח מאוד, ובסוף הריאיון, המראיין אמר שישלם עליי. ממרחק הזמן ברור לי שהחברה היא זו ששילמה ושזה בסך הכל היה ריאיון, אבל אני זוכר שבאותו רגע זה גרם לי לתחושה מוזרה. כשהדרכתי סדנאות על סטריאוטיפים בחיזור וזוגיות התחלתי להבין מאיפה התחושה הזו.

היה לי חבר שמדי פעם היה שולח לי חידות. כשהחידות היו קשות, לפעמים הייתי עושה מאמץ ממש גדול לפתור אותן כדי לחזור אל החבר עם תשובות, ואז מעמיד פנים שזה בא לי בקלות – או אם לא הצלחתי, הייתי מעמיד פנים שבכלל לא השקעתי זמן. אפילו לא חשבתי להגיד לו שבעצם אני בכלל לא אוהב חידות, ושהתחרות האינטלקטואלית הזאת בכלל לא מהנה מבחינתי.