בואו נדבר רגע על שירי ילדים, על השירים הקלאסיים שגדלנו עליהם כולנו ואהבנו כל כך. שירי ילדים וספרים הם הטקסטים הראשונים שילדים נחשפים אליהם, ולרוב הם גם מבקשים לשמוע אותם שוב ושוב פעם אחר פעם בלופים אינסופיים. גם בבגרותינו, ועוד לפני שאנו נעשים הורים בעצמנו, לרוב אנחנו עדיין זוכרים ומזמזמים

הרגע הזה שאני מדברת עם תלמידות, שבטוחות שפעם לא היה שוויון, אבל היום שום דבר לא מגביל אותן, והן יכולות לעשות מה שהן רוצות – ואז אני מספרת להן שכשעבדתי כמורה לקראטה, היו מגיעות כל שנה לפחות 5 בנות שמנסות ונשארות, אבל לפני שהגעתי, בכלל לא היו בחוג תלמידות. בכל

בסדנא לנערות שואלת אותי תלמידה אם אני פמיניסטית ששונאת גברים. אני עונה שבשבילי, פמיניזם אומר שזה שאני אישה לא אמור למנוע ממני להגיע לאן שאני רוצה, בגלל שאומרים לי שאני לא יכולה, או שזה לא בשבילי, או שאין נשים סביבי שעושות את זה, אלא רק גברים. רוצה להיות נהגת? בכבוד.

הרגע הזה בסדנה כשאני משתף משהו אישי ואמיתי, וכל הכיתה משתתקת, ואף אחד מהבנים לא יודע מה להגיד ואיך להתנהג. בכל פעם מחדש זה מכה בי: ככה מרגישה קופסת הגבריות. השתיקה הזו היא גבול הגבריות. אנחנו מרגישים, אבל מפחדים שאם נביע את הרגשות שלנו, אז נצא פחות גברים. וזה משתק

כשהייתי בן שש עשרה חשבתי שיש לי ביטחון עצמי נמוך – ובגלל זה לא התחלתי עם בנות – כי חשבתי שאני לא יכול. לקח לי הרבה זמן להבין שביטחון עצמי נמוך זה פשוט סיפור שאני מספר לעצמי בשביל לא להתמודד עם עובדה פשוטה אחת – אני מפחד להתחיל עם בנות.

בתקופת התיכון שנאתי ספורט. הייתי גרוע בריצה ובכל הדברים שהכריחו אותנו לעשות ותמיד פחדתי מהשיעורים האלה, מזה שאני אסבול בהם ומזה שאני אהיה נבוך מכמה אני רץ לאט / עושה מעט שכיבות שמיכה וכו’. חוץ מזה לא אהבתי כדורגל או כל משחקי הכדור האחרים שילדים אחרים שיחקו. לכן הגעתי לגיל

כשהייתי בכיתה ג’, בזמן שכולם בוחרים להצטרף לחוגים (אשר לרוב יהיו ספורט קבוצתי כלשהו עבור הבנים), הצטרפתי לחוג לריקודים סלונים. הייתי אחד מהבנים היחידים ובעצם הגעתי מבחירה ומרצון נטו (היתה לי חשיפה לסוג ריקודים זה בגיל צעיר יותר ונמשכתי לתחום מאוד ללא ידיעה לאיזה מגדר זה “שייך”). לאט לאט מתחילים

בעירוני ז בתל אביב היתה לי חוויה טובה של קבוצה שלא לגמרי הסכימה עם המסרים, משום שכן ראתה לנכון שיש תפקידים מסורתיים שכדאי שישמרו בין נשים לגברים, ויחד עם זאת, בשלב מסוים, הבנות הרגישו שיש תפקידים שדווקא לא כדאי לשמר, ולפתע ערערו את עצמן.

אני הכי אוהבת את הרגעים שבהן נערות מהקבוצה עונות ומסבירות לנערות אחרות (המביעות התנגדות) נקודות מהסדנה דרך דוגמאות אישיות או מקרים מהיומיום הכיתתי. אני מרגישה שאז הן הפנימו את המסרים הכי טוב.

במקום העבודה שלי אנחנו רק נשים ובשבוע שעבר נשבר במשרדנו מנעול של דלת פנימית. לכאורה לא אסון, אבל הדלת חייבת להיות סגורה כל הזמן. בדקנו עם האחראי על התחזוקה, שאמר שאם נפתח קריאה ייקח כמה ימים לסדר את זה. או אז התחילו דיונים בינינו מה כדאי לעשות. חלק הציעו לקרוא

לפני שלושה ימים חתכתי את האצבע. חתך קטן אבל טיפה עמוק, אז שמנו מטלית נייר ונסענו מהר לטרם. הרופא אמר שזה רק תפר אחד, אז הוא לא שם הרדמה. אני לא ידעתי כמה שזה כואב אז לא התמרדתי במיוחד. כאב כמו הגהנום, נתתי צרחות של החיים, מישהו דאג לסגור את

אני גבר ש*כל ככככך* גרוע בידני חחח… תמיד הזוי לי שאנשים חושבים שנשים נהגות פחות טובות… בחיים לא הרגשתי ככה. ואיכשהו מלא אנשים בטוחים בזה, כאילו זאת עובדה. אנשים כאילו אשכרה רבים איתי על זה. מישהו בעבודה אמר לי “אני פמיניסט, חוץ מזה שאני חושב שנשים נהגות פחות טובות”.

בגיל 22 התחלתי לקחת שיעורי מחול בשביל הכיף. קיבלתי הרבה דחיפה מהמורים וגם היה לי כל כך כיף ששנתיים לאחר מכן התחלתי ללמוד בלט באופן מקצועי. עברתי לבאר שבע ובמשך כמה חודשים למדתי בלט בביה”ס למחול “בת דור”, משם המשכתי לסמסטר באקדמיה למחול בירושלים. אחת המורות שהכרתי בדרך צירפה אותי

אנשים נוטים לחפש הוכחות למה שכבר חשדו. האחיינית של בן זוגי מתה על כדורים, מטוסים, דברים שזזים, ולא שמעתי הרבה תגובות לזה. ברגע שהיא שלפה קופסת פלסטיק ועשתה כאילו היא מבשלת, ישר הגיבו בקטע מגדרי – היא כזו בת… אני מזמינה אותם לחפש אקטיבית דוגמאות סותרות סטריאוטיפים כדי שלא יפלו

מה לעשות כשתלמידים שואלים ״מה, אתה הומו?״. השאלה הזו יוצרת מתח – האם כמדריך סטרייט אני צריך להשיב תשובה כמו ״האם זה באמת משנה?״, או לפתוח את זה לדיון בשאלה דוגמת ״למה אתה שואל?״, אולי פשוט להגיד ״האמת היא שאני סטרייט, אבל חשוב לי להגיד שאני לא קורה שום דבר

חברה שלי גננת והיא שינתה את פינת ה”אחות ורופא” ל”פינת הרפואה”.

פעם באיזה ערב של הרצאה ראיתי מישהו שמצא חן בעיניי, אבל לא הכרתי אותו אז כל הערב לא ניגשתי לדבר איתו. הצלחתי לגלות מי זה, וכשחזרתי הביתה התלבטתי אם לשלוח לו הודעה או לא, אולי הוא יחשוב שזה לא מתאים שבחורה פונה אליו, או שזה יגרום לו להרגיש לא בנוח

בן הזוג של אחותי הציע לה נישואין מול כל המשפחה באיזה אירוע מיוחד. כשאני חושבת על זה, זו לא סיטואציה שמאפשרת בחירה. אולי בסיטואציה יותר אינטימית יש יותר מקום להביע רגש וגם לדבר באמת ולדון האם זה הזמן המתאים, וגם באופן כללי רואים שהגבר הוא זה שמציע לאישה, וזה תמיד

כשהייתי בקבע ויצאתי עם סטודנטים ידעתי שאני כנראה משתכרת יותר מהם, ושאין שום סיבה שהם ישלמו על מה שהזמנתי. בעיניי היה משהו מאוד הדדי ונעים שכל אחד משלם על החלק שלו, בלי תחושות שמישהו חייב למישהו ושזה מראה משהו, ושהמטרה היא הדייט. היו כאלה שהתעקשו לשלם, אבל לא היה לי

הזווית האישית שלי על תשלום בדייט: פעם, מזמן (כשהייתי צעירה 🙂 ), היו לי דייטים ראשונים בהם התחלקנו בחשבון (פעם זה בא טבעי מצד הגבר ופעם אחרת זו הייתה התעקשות שלי). ואז הייתה תקופה שזה מאוד הרגיז אותי שאני צריכה נורא להתאמץ ביומיום כדי שגבר יזמין אותי לדייט (זה היה

באיזשהו שלב יצאה לי המילה “פמיניסטים” מהפה, ומישהי שאלה בתמיהה גדולה אם יש באמת כזה דבר. הסברתי שיש סדנת בנים במקביל שעוסקת במחירי הסטריאוטיפים עבור גברים, ומישהי אחרת אמרה “אבל הם יכולים הכל! רוצים לעבוד, רוצים לנהוג, רוצים ל[עוד אלמנטים של גבריות]” אז השבתי לה “רוצים לבכות?” ופתאום נשמע אסימון

אני חושב שהרגעים הכי חזקים בסדנאות הם הרגעים שבהם אנחנו מגיעים לשתיקה – שבהם לבנים כבר אין יותר מה להגיד – כי הם לא יודעים מה להגיד – בדיוק כי הם מפחדים, מבולבלים, לא יודעים. המסר שאני שואף להעביר בסדנאות שלי הוא שהשתיקה והמבוכה הזו – היא היא הקירות של

כשאני חושב על חופש מהמגבלות של הסטריאוטיפים המגדריים, לא תמיד מדובר במשהו מאוד גדול – לפעמים זה שינוי מינורי בחיים. הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא הסיפור על בכי בסרטים. אני אדם שנוטה להתרגש בסרטים. טיפה מוזיקה של כינורות ברגע המתאים – ועולות לי דמעות בעיניים. כשהתבגרתי, למדתי לשלוט בדמעות

כשהייתי קרוב לשחרור מהצבא, התחלתי להתלבט בשאלה מה ללמוד. לא היה לי כיוון מוגדר, אבל די מהר התחלתי לפלרטט עם הרעיון ללמוד חינוך. היה לי קצת ניסיון בהדרכה, ונמשכתי לתחום – לא כדי להיות מורה, ככה אמרתי לעצמי ולסביבה, אלא פשוט כי זה מעניין אותי. התגובות שקיבלתי ממשפחה וחברים היו

סדרה דוקומנטרית בת שני פרקים של ה-BBC, עוקבת אחרי כיתה של בני ובנות שבע בבריטניה במשך כמה שבועות. יוצרי הסדרה מראים שבעזרת שינויים קטנים, ניתן לשנות את התפיסה של הילדות והילדים לגבי האופן בו המגדר משפיע על חייהם. למי שמתכנן/ת לצפות בסדרה – וזה ממש מומלץ, במיוחד להורים – כדאי

השאלה אם יש “מוח נשי” ו”מוח גברי” מרתקת אנשים במשך מאות שנים ולא בכדי. לתשובה יש השפעות חברתיות רבות והשימוש בהבדלים ביולוגיים להסבר הבדלים ביכולות היה קיים לאורך ההיסטוריה. כך למשל עד אמצע המאה ה-19 היה מקובל להאמין שלמאמץ מחשבתי רב נדרש גוף חזק ולכן גברים מותאמים יותר לחשיבה מאומצת.

החודש עלה לאקרנים “האדם הראשון”, סרט המתאר את קורותיו של ניל ארמסטרונג בעשר השנים קודם לנחיתה על הירח. הסרט מציג באופן חווייתי, ריאליסטי וחסר תקדים את הסיכונים הפיזיים והקשיים הרגשיים של חלוצי החלל, אשר שוגרו בכלי רכב נסיוניים למקומות שכף רגל אדם לא דרכה בהם. זהו סרט עתיר סצנות מורטות

בין זכרים לנקבות קיימים הבדלים ביולוגיים מולדים, זה הרי מה שמגדיר את ההבחנה ביניהם. אבל מה בין ההבדלים הללו לבין ההבחנה התרבותית שאנחנו עושים/ות בין “גבר” ל”אישה”? מהו המרחק בין הביולוגיה לבין המאפיינים החברתיים אשר מלווים את החלוקה הזו? בהרצאה פרופ’ דפנה יואל סוקרת בשפה בהירה וקולחת מחקרים עדכניים המנסים

מדוע למרות שכיום בישראל יש לנשים האפשרות להתקדם בשוק העבודה, עדיין ייצוגן בעמדות מפתח נמוך ביותר? אילו מסרים אנחנו מעבירים/ות לבנות ובנים כבר מהגיל הרך, ולאחר מכן בבגרות? איך אנחנו כחברה נתייחס אליהן כשהן מפנימות את המסרים הללו? ולבסוף, איך אפשר וצריך לקדם את השינוי בתחום המגדרי? (הערת המרצה: המחקר

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית, קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,נָתַתִּי הַכֹּל. נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ, הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵרוְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק עִם יֶלֶד אַחֵר. אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם; אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּהזוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן? עם השיר הפשוט הזה פותח חן נרדי – איש צבא לשעבר, מטפל זוגי, מרצה ומנחה סדנאות בנושא גבריות

בסקר שערך האו”ם בשנת 2013 לגבי פשיעה בעולם, נמצא שהמדדים זהים בין המדינות: 95% ממקרי הרצח בעולם מבוצעים על ידי גברים ו־98% אחוז מעברות המין מבוצעות על ידי גברים. על פי חוקרים ברחבי העולם, הנתונים האלה מעידים על משבר בקרב הגברים. ירון שוורץ, מרצה למגדר וחינוך, מציג נתונים נוספים לגבי

מה עובר על סטודנטית אישה יחידה בין סטודנטים גברים בשיעור העוסק במדעי המוח, וכיצד זה קשור לסטראוטיפים מגדריים? גלית אגמון, מהצוות המייסד של עמותת מכנה משותף, מספרת על התהליך האישי שעברה בדרך להבנה שיש צורך בהעלאת המודעות לסטריאוטיפים מגדריים בקרב בני ובנות נוער. היא מדברת על ההשלכות של סטריאוטיפים מגדריים

המדיה משמשת כ”שחקנית” חשובה ומרכזית בחיברות ובהבניה של זהות מגדרית. בהתחשב בכך, האם התרבות שלנו עדיין קפואה במקום הסטריאוטיפי המגדרי אשר מתווה לבנות ובנים מסלולים שונים? אילו טקסטים חדשים יש כיום שמנסים להשתחרר מסטריאוטיפים, ועד כמה הם באמת מצליחים לשמש כאלטרנטיבה? הסרט “לשבור את הקרח” (Frozen) הוא דוגמה אחת לאלטרנטיבה

האם הפמיניסטיות הצליחו? האם יש תכנית חינוכית אחת שיכולה לשנות את הכול? איזו השפעה יש למערכת החינוך על תפיסות מגדריות? אילו שינויים התרחשו לאורך השנים בנושא קידום השוויון המגדרי בעולם? ד”ר יהודית אברהמי עינת, מחלוצות העוסקות בנושא המגדר בארץ ומחברת הספר “היא והוא בכיתה”, סוקרת בהרצאתה את השיח והעשייה בנושא

אור סרי היא רכזת מדיניות מגדרית בעיריית תל־אביב–יפו, ובמסגרת תפקידה עוסקת בהטמעת חשיבה מגדרית במדיניות העירייה כמו גם בתחומים השונים עליהם אמונה העירייה. בתחילת הרצאתה מספרת סרי כיצד הגיעה לתפקידה זה, ובהמשך היא סוקרת את תכנית “עיר שווה בחינוך”, שנועדה להעלאת מודעות לסטריאוטיפים מגדריים ולמניעה של הטיות מגדריות. היא מפרטת

הרצאתה של רונית פרט עוסקת בתכנית נע”ה – נערות, עשייה הנהגה. פרט, יו”ר האגף לקידום מעמד האישה בסניף ויצ”ו ירושלים וממייסדות התכנית, מספרת על התכנית, על פרופיל הנערות שנבחרות להשתתף בה, על שלושת עמודי התווך שלה ועל תכניה, כמו גם על הדגשים שנבחרו לעמוד בבסיסה של התכנית, מה הייחודיות שלה,

לישי צארום לא הייתה התבגרות קלה. בהרצאתו הוא מדבר בפתיחות רבה על חייו כילד וכנער, על המסלול אליו נותבו חייו וגם על הדרך שבה סלל לעצמו דרך חיים חדשה וכיצד בנה את דרכו המקצועית ופיתח את עשייתו החברתית. צארום מנהל ארגון שהקים בשם “מתבגרים בצמיחה”, אשר במסגרתו הוא מעביר סדנאות

ד”ר אדית זנד מחטיבת המחקר של בנק ישראל דנה בנושא הטיות מגדריות בכיתה ואיך הן מתורגמות בהמשך לפערים המגדריים בהון האנושי. ד”ר זנד מציגה את המחקר שלה ושל פרופ’ ויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית, אשר ממחיש כיצד הטיות מגדריות בקרב מורים ומורות בבית ספר יסודי מורידות את הסיכוי שתלמידות יבחרו בלימודי

השיר “דרך השלום” של פאר טסי, כולל כתוביות. השיר מציג סיטואציה שחורגת מהסטריאוטיפ על גברים ונשים בחיזור.

קטע של החמישיה הקאמרית בנושא בכי אצל גברים בו משתתפים דב נבון ושי אביבי כחייל ומפקדו.

פרסומת לביסלי. אורי חזקיה והדמויות המצוירות רוקדות בלט, עד שרואים את עצמם במראה ומיד מפסיקים לרקוד וחוזרים לגבריותם.

פרסומת לגולדיבלוקס – משחק בנייה לבנות.

“בנים הם בנים” – הסרטון בא לאתגר את האמירה הזו ומציין את חשיבות החינוך והערבות הדדית בחברה, כלפי גברים ונשים.

סרטון ליום פתוח שבו סטודנטיות מאוניברסיטת בן גוריון מספרות למה הגיעו לתחום לימודי המדעים, איך הרגישו כשהגיעו ללימודים וראו שהן בין הנשים היחידות בלימודים.

הפרסומת מציגה תכונות חיוביות של הסטריאוטיפ הגברי באמצעות גברים בכיסאות גלגלים משחקים כדורסל. לאחר המשחק מגלים שרק אחד מהחבר’ה זקוק לכיסא.

פרסומת לבירה שיוצרת מקבילה בין התלהבות של נשים מבגדים ומנעליים להתלהבות של גברים מבירה. ההתנהגות של הגברים מציגה היפוך מגדרי, שמזמין דיון על תגובת הצופים והצופות.

סרטון המציג כמה סטריאוטיפים מגדרים נפוצים ומעודד אפשרות “לשבור את הקופסה”.

פרסומת בה מבקשים מבנים/ות להראות “איך רצה ילדה”. ניתן לראות כי ככל שהגיל עולה כך מתחזק הסטריאוטיפ לגבי ריצה “נשית”.

פרסומת לקפה טורקי שמציגה אישה מטופחת ומתאימה למודל היופי המפגינה תכונות גבריות חיוביות ועל כן נחשבת לרעייה המושלמת.

חברת עטים פנתה לאלן דג’נרס בבקשה לפרסם עט חדש שמיועד לנשים. אלן הגיבה על כך בתוכניתה ויצרה פרסומת צינית עבור העט (באנגלית ללא תרגום).

מגזין People אסף קבוצה של מועמדות לפרס האמי שהסכימו לדון באמת המכוערת מאחורי הסקסיזם המוסדי של הוליווד: גברים פשוט לא מצחיקים. את הסרטון יצרו אנשי מגזין People, כסאטירה על מיעוט ייצוג נשים בעולם הבידור. הסרטון באנגלית עם תרגום.

דבי סטרילינג משתפת את סיפורה האישי ומספרת איך המציאה את “גולדיבלוקס” סדרת ספרים ומשחקים המציגים את גולדי הממציאה שפותרת בעיות.

הרצאה של טוני פורטר “קריאה לגברים” בו הוא מדבר על כך ששם לב ליחס השונה שנתן לבנו וביתו כשהיו בוכים בילודתם. באנגלית עם תרגום. טוני פורטר הוא איש חינוך ואקטיביסט המוכר בעולם בזכות פעילותו להכחדת האלימות כלפי נשים. טוני טבע את הביטוי “קופסת הגבריות” בו אנו משתמשים בסדנת הנערים.

הרצאה של ראשמה סאוג’ני, מחברת הספר “אומץ לא שלמות” ומייסדת ארגון “בנות מקודדות” (Girls Who Code). סאונג’י אומרת שאנו מלמדים/ות את הבנות להיות מושלמות ואת הבנים להיות אמיצים ושחינוך זה צריך להשתנות. בקטע הקצר מהרצאתה בטד היא מתארת את ההעדפה של נערה להראות שלא עשתה כלום מאשר להראות ניסיון וטעויות,

קייל טרן מייר (Kyle Tran Myhre) המוכר גם בשם הבמה שלו, Guante, הוא משורר וזמר היפ-הופ. הקטע מתייחס ישירות לפרסומת לבירה אשר יש בה זלזול ישיר ובוטה כלפי גברים שמרשים לעצמם, חלילה וחס, לסטות בצורה קלה שבקלות מהאידיאל הגברי (במקרה של הפרסומת הזו, ללכת עם תיק שלא נראה מספיק “גברי”).

פעם הלכתי באיזו עיר בארצות הברית ועברתי ליד מגרש כדורגל של בית ספר. לא שום דבר מיוחד, אבל לקח לי רגע לשים לב – אלה לא בנים שמשחקים כדורגל, אלא בנות!

“אם הייתי אומרת את כל מה שאני חושבת ובאמת רוצה להגיד, לא היו לי מערכות יחסים, הקול שלי היה צורם ורועם מדי” כך מצטטת קרול גיליגן, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, נערה צעירה איתה שוחחה במסגרת המחקרים שלה בפסיכולוגיה חברתית. פרופ’ גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר, בין חוקרות המגדר החשובות בדורנו

זה בן או בת? אנחנו שומעים הרבה מאוד שהחברה ממגדרת ילדים מגיל אפס. בתור אמא טרייה ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, אני יכולה לספר לכם, שזה מתחיל עוד קודם. הרבה קודם, עוד משלב העוברות, או אולי גם אפילו לפני כן, בשלב המחשבות לעתיד על הילדים התיאורטיים שיהיו לנו.   כשאנשים