בסדנה של מכנה משותף לנערים, אני שואל אותם על שפת גוף גברית, ואחד התלמידים מדגים שרק בנות יושבות ככה, בשיכול רגליים. מיד אני רואה את כל החברים שלו שישבו ככה מתיישרים. אבל כשהסדנה ממשיכה, וצפים עוד ועוד סיפורים על איך הגבריות מכניסה אותנו לקופסה, אני רואה אותם חוזרים לאט לאט

בואו נדבר רגע על שירי ילדים, על השירים הקלאסיים שגדלנו עליהם כולנו ואהבנו כל כך. שירי ילדים וספרים הם הטקסטים הראשונים שילדים נחשפים אליהם, ולרוב הם גם מבקשים לשמוע אותם שוב ושוב פעם אחר פעם בלופים אינסופיים. גם בבגרותינו, ועוד לפני שאנו נעשים הורים בעצמנו, לרוב אנחנו עדיין זוכרים ומזמזמים

כשהייתי בערך בגיל הצבא, אמא שלי נסעה לאנשהו ונשארתי ערב לבד עם אבא שלי אז הוא שאל אותי: טוב, אז… את מכינה לנו משהו קטן לאכול? למה זה היה מוזר? כי *מעולם* לא בישלתי בבית ההורים. יש לו 0 ראיות אובייקטיביות לכך שאני יודעת לבשל. כלומר, מדובר בהנחה לא מודעות

הרגע הזה שאני מדברת עם תלמידות, שבטוחות שפעם לא היה שוויון, אבל היום שום דבר לא מגביל אותן, והן יכולות לעשות מה שהן רוצות – ואז אני מספרת להן שכשעבדתי כמורה לקראטה, היו מגיעות כל שנה לפחות 5 בנות שמנסות ונשארות, אבל לפני שהגעתי, בכלל לא היו בחוג תלמידות. בכל

למדתי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ובהתאם לסטטיסטיקה המוכרת – השתייכתי למיעוט נשי. בעוד שבמובן כלשהו היה לי כיף להיות במיעוט כי זה הפך אותי כביכול למיוחדת ומוצלחת במיוחד (אני “לא כמו כל הבנות”, אני משתייכת למועדון גברי), זה גם העמיד אותי במקום מלחיץ מבחינת הביצועים שלי – לא

העברתי סדנה של מכנה משותף בחברת הייטק וההתפלגות בחדר הייתה כמצופה – שלוש נשים ושניים עשר גברים. כשניגשתי לפתוח את הסרטונים נתקלתי בבעיה והם נפתחו בלפטופ שלי ולא במסך הראשי. הסתבכתי עם המצגת והסרטונים במשך דקה, ואז הסברתי להם שהם בעצם צפו פה בהדגמה חיה של איום הסטריאוטיפ – הנה

יש לי רכב משלי כבר הרבה מאוד שנים, וכבר הרבה מאוד שנים שאני לוקחת את הרכב לעשות טסט. מכוני טסטים זה אחד המקומות הכי סטריאוטיפיים שיש, מוסך מלא גברים מכונאים שתמיד מסתכלים עליי במבט הכי חשדן ומחכה שאפשל כשאני מגיעה, כיאה לסטראוטיפ שנשים לא יודעות לנהוג. מגיל צעיר אני מרגישה

בסדנא לנערות שואלת אותי תלמידה אם אני פמיניסטית ששונאת גברים. אני עונה שבשבילי, פמיניזם אומר שזה שאני אישה לא אמור למנוע ממני להגיע לאן שאני רוצה, בגלל שאומרים לי שאני לא יכולה, או שזה לא בשבילי, או שאין נשים סביבי שעושות את זה, אלא רק גברים. רוצה להיות נהגת? בכבוד.

הרגע הזה בסדנה כשאני משתף משהו אישי ואמיתי, וכל הכיתה משתתקת, ואף אחד מהבנים לא יודע מה להגיד ואיך להתנהג. בכל פעם מחדש זה מכה בי: ככה מרגישה קופסת הגבריות. השתיקה הזו היא גבול הגבריות. אנחנו מרגישים, אבל מפחדים שאם נביע את הרגשות שלנו, אז נצא פחות גברים. וזה משתק

במהלך סדנה מורה מספרת שבכל מבחן, היא מבקשת מהתלמידים והתלמידות להעריך במספר עד כמה הם מוכנים למבחן, וכשבנות מקבלות יותר מההערכה שלהן, היא מקיפה את המספר בעיגול וכותבת: “תפרגני לעצמך יותר”. המורה הזאת עושה דבר מדהים, ואף אחד בביה”ס לא ידע עליו, עד שהיא סיפרה על זה בסדנת המורים.

במהלך סדנה אני מסבירה לתלמידות על ייחוסי הצלחה וכישלון, ותלמידה משתפת שאתמול, כשאמא שלה אמרה לה “כל הכבוד” על ציון טוב במבחן, היא ענתה לה: “בטח היה לי מזל”. ועכשיו היא מבינה שזה לא שהיה לה מזל: היא פשוט ידעה טוב את החומר.

אני מבקש מהתלמידים בסדנה לקום ולהראות איך הולך גבר, והתלמידים הולכים עם חזה מובלט וראש מורם. ואז אני סופר כמה זמן לוקח להם להתחיל להיכנס אחד בשני. אני אומר להם כמה זמן זה לקח אצלם, ומספר להם שתמיד, בכל מקום, זה לוקח רק כמה שניות. ואז מגיע הרגע הזה, שאפשר

סיפור של מורה למתמטיקה: תלמידה העתיקה תרגיל גיאומטרי בדיוק מושלם, וזה לקח לה כל כך הרבה זמן שהיא לא הספיקה לפתור אותו. לעומתה יש בנים שלא העתיקו כמעט בכלל.

כשהייתי בן שש עשרה חשבתי שיש לי ביטחון עצמי נמוך – ובגלל זה לא התחלתי עם בנות – כי חשבתי שאני לא יכול. לקח לי הרבה זמן להבין שביטחון עצמי נמוך זה פשוט סיפור שאני מספר לעצמי בשביל לא להתמודד עם עובדה פשוטה אחת – אני מפחד להתחיל עם בנות.

בתקופת התיכון שנאתי ספורט. הייתי גרוע בריצה ובכל הדברים שהכריחו אותנו לעשות ותמיד פחדתי מהשיעורים האלה, מזה שאני אסבול בהם ומזה שאני אהיה נבוך מכמה אני רץ לאט / עושה מעט שכיבות שמיכה וכו’. חוץ מזה לא אהבתי כדורגל או כל משחקי הכדור האחרים שילדים אחרים שיחקו. לכן הגעתי לגיל

לפני כמה ימים, ביום שבת, זוג ילדים של השכנים שלנו דפק על הדלת שלנו וביקש עזרה בלהביא כדורגל שעף להם אל גג של בית ספר סמוך. הם דפקו דווקא על הדלת שלנו כי ידעו שאני גבוה וקיוו שאוכל להגיע לכדור בקלות. מסתבר שהדרך לעלות על הגג, בגובה של 3 מטרים,

כשהייתי בכיתה ו’ הייתי צריך לבחור 3 חברים מהכיתה שימשיכו איתי לחטיבה של בית הספר. כשהתחלתי את כיתה ז’ התברר לי שאף אחד מהחברים האחרים לא בחר אותי, ושהייתי בכיתה עם אנשים שפחות הכרתי ופחות היה בא לי להיות איתם. נפגעתי מזה מאוד, וכתוצאה מכך בחודשים הראשונים של כיתה ז’

כשהייתי בכיתה ג’, בזמן שכולם בוחרים להצטרף לחוגים (אשר לרוב יהיו ספורט קבוצתי כלשהו עבור הבנים), הצטרפתי לחוג לריקודים סלונים. הייתי אחד מהבנים היחידים ובעצם הגעתי מבחירה ומרצון נטו (היתה לי חשיפה לסוג ריקודים זה בגיל צעיר יותר ונמשכתי לתחום מאוד ללא ידיעה לאיזה מגדר זה “שייך”). לאט לאט מתחילים

למדתי תואר בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. לקראת סיום התואר לקחתי קורס בפילוסופיה של המתמטיקה, שהיה מלא בתלמידי תואר שני, וכיאה לסטריאוטיפ על נשים ומתמטיקה, אני ועוד סטודנטית אחת היינו הנשים היחידות בכיתה. אני כל הזמן ישבתי שם בתחושה שכולם סטודנטים אמיתיים לפילוסופיה, ואני רק מתחזה והגעתי לשם בטעות. באחד השיעורים המרצה

גרנו בארה״ב כמה שנים, וחזרנו כשאריאל היה בגן חובה. הוא תמיד אהב לרקוד, וחיפשנו לו חוג ריקוד בארץ. מובן שפה בארץ הוא היה הבן היחיד, וכל הבנות היו לבושות בטייטס ורוד. ובמשך כמה חודשים הכל היה יופי. יום אחד החבר שלו מהגן הזמין את אריאל לאחה״צ, ואריאל ענה שיש לו

חוויה משמעותית שהייתה לי במהלך ההכשרות היא ההבנה של הסיבה לכך שהרבה מאוד שנים התרחקתי מסממנים נשיים כמו בגדים ורודים. הבנתי שהסביבה שידרה לי שנשיות משמעה נחיתות ולא רציתי להיות משויכת לזה.

בעירוני ז בתל אביב היתה לי חוויה טובה של קבוצה שלא לגמרי הסכימה עם המסרים, משום שכן ראתה לנכון שיש תפקידים מסורתיים שכדאי שישמרו בין נשים לגברים, ויחד עם זאת, בשלב מסוים, הבנות הרגישו שיש תפקידים שדווקא לא כדאי לשמר, ולפתע ערערו את עצמן.

חוויה חיובית נוספת, שמדגימה את השיח המורכב שיכול להיווצר גם בקבוצה לא מאוד קשובה, היא שיחה שנוצרה סביב סוגיית נעלי ה- Hello קיטי של הילד בן השלוש בביה”ס רוז מצקין בתל אביב יפו. היו שדרך המקרה הזה הבינו שגם אם להן נוח עם הבחירה של הילד הן לא רוצות שהחברה

אני הכי אוהבת את הרגעים שבהן נערות מהקבוצה עונות ומסבירות לנערות אחרות (המביעות התנגדות) נקודות מהסדנה דרך דוגמאות אישיות או מקרים מהיומיום הכיתתי. אני מרגישה שאז הן הפנימו את המסרים הכי טוב.

הדרכתי סדנא עם יובל ופתאום קלטתי איך אני נתפס כשאני עם כיפה וכמה זה בולט. במקום להגיד את הדברים הרגילים ששומעים בכל סדנא כשאנחנו שואלים “מה זה גבר?” כמו “זין” וכד’ הם התמקדו בדברים כמו “תפילין” “ציצית” “בר מצווה” וכד’. וזה עצבן אותי שהגדירו אותי. זה אמנם לא קשור לנושא

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עוברת סדנה של מכנה משותף כשהיית נערה? אולי סדנה כזו הייתה מצליחה לגרום לי להתבונן ולהבין עד כמה הפחד ממימוש הסטריאוטיפ הנשי השפיע לי באופן לא מודע בכל כך הרבה תחומים – החל מלהשקיע בבגרות רק במקצועות הריאליים, ועד התנהגויות חברתיות שונות

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עוברת סדנה של מכנה משותף כשהיית נערה? “כנראה הייתי מרגישה פחות חריגה עם הפרפקציוניזם שלי. הייתי גם אוזרת אומץ להצביע ולשאול שאלות בלימודים.”

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עובר סדנה של מכנה משותף כשהיית נער? אולי הייתי מבין עד כמה הציפיות החברתיות ממני כגבר השפיעו עליי לרעה, פגעו בהערכה העצמית שלי וגרמו לי להתנהג בצורה שפגעה בי ובסביבה שלי.

במקום העבודה שלי אנחנו רק נשים ובשבוע שעבר נשבר במשרדנו מנעול של דלת פנימית. לכאורה לא אסון, אבל הדלת חייבת להיות סגורה כל הזמן. בדקנו עם האחראי על התחזוקה, שאמר שאם נפתח קריאה ייקח כמה ימים לסדר את זה. או אז התחילו דיונים בינינו מה כדאי לעשות. חלק הציעו לקרוא

לא, אחות יקרה, אני לא סתם לחוץ או היסטרי, גם שתיתי מספיק מים, את פשוט הכנסת את המחט בזווית לא טובה וברגע שאת מתחילה לדגום דם זה פשוט נהיה כואב בטירוף. אני יודע שאת לא רגילה לראות גברים מתעווים בכאב, אבל ללעוג לי לא יעזור לך, גם לא להאשים אותי

לפני שלושה ימים חתכתי את האצבע. חתך קטן אבל טיפה עמוק, אז שמנו מטלית נייר ונסענו מהר לטרם. הרופא אמר שזה רק תפר אחד, אז הוא לא שם הרדמה. אני לא ידעתי כמה שזה כואב אז לא התמרדתי במיוחד. כאב כמו הגהנום, נתתי צרחות של החיים, מישהו דאג לסגור את

מוכר הסביר לי משהו על טלפונים ניידים ולא הבנתי אותו, ביקשתי שיסביר לי נקודה מסויימת והוא, בלי להתבלבל, אמר לי “בואי אני אסביר לך… זה כמו ההבדל בין מכונת כביסה חדשה לישנה, כמו ההבדל בין בגד מפוקס לבגד מהשוק. עזרתי? “. כי למה שאני אבין פיקסלים במצלמה או בכמות זיכרון

אני גבר ש*כל ככככך* גרוע בידני חחח… תמיד הזוי לי שאנשים חושבים שנשים נהגות פחות טובות… בחיים לא הרגשתי ככה. ואיכשהו מלא אנשים בטוחים בזה, כאילו זאת עובדה. אנשים כאילו אשכרה רבים איתי על זה. מישהו בעבודה אמר לי “אני פמיניסט, חוץ מזה שאני חושב שנשים נהגות פחות טובות”.

בגיל 22 התחלתי לקחת שיעורי מחול בשביל הכיף. קיבלתי הרבה דחיפה מהמורים וגם היה לי כל כך כיף ששנתיים לאחר מכן התחלתי ללמוד בלט באופן מקצועי. עברתי לבאר שבע ובמשך כמה חודשים למדתי בלט בביה”ס למחול “בת דור”, משם המשכתי לסמסטר באקדמיה למחול בירושלים. אחת המורות שהכרתי בדרך צירפה אותי

כשהייתי מתרגלת באוניברסיטה, הסטודנטים השתתפו כל הזמן. הסטודנטיות לא. ספציפית היתה אחת שישבה ממש קרוב אליי ושמעתי אותה אומרת תמיד בשקט את התשובות הנכונות לזה שישב לידה. באחד השיעורים שאלתי שלאה ואמרתי שאני רוצה תשובה רק מהסטודנטיות. אחת מהן ענתה תשובה נכונה. המשכתי בשיעור. אחרי כמה שאלות אמרתי שאני שוב

אנשים נוטים לחפש הוכחות למה שכבר חשדו. האחיינית של בן זוגי מתה על כדורים, מטוסים, דברים שזזים, ולא שמעתי הרבה תגובות לזה. ברגע שהיא שלפה קופסת פלסטיק ועשתה כאילו היא מבשלת, ישר הגיבו בקטע מגדרי – היא כזו בת… אני מזמינה אותם לחפש אקטיבית דוגמאות סותרות סטריאוטיפים כדי שלא יפלו

אחד הדברים הכי משמעותיים מבחינת דימוי גוף גברי שאני חווה כמבוגר, הוא משהו שדווקא לא מופיע בסדנאות שלנו – גובה. אפילו לא זכור לי שהתלמידים מעלים את הנושא. אני מרגיש שיש דרישה חברתית מצד החברה הנשית מגברים להיות גבוהים, ואני יודע שאני ממש לא היחיד. אני אומר החברה הנשית, כי

לפני כמה שנים נשדדתי במרכז העיר על ידי 10 נערים. נכנסתי לסמטה, הקיפו אותי, ביקשו ממני כסף. כשאמרתי שאין לי, התחילו להביא לי מכות, עד שהצלחתי לברוח ולדבר עם המשטרה. עשיתי את הטעות של לכתוב על מה שקרה באותו ערב בפייסבוק. התגובות שקיבלתי היו דברים בסגנון “איך לא הבאת להם

סיפור אישי שהתרחש בזמן הצבא כשהייתי בשליחות לפולין, והותקפתי ע״י קוזאק שיכור בקראקוב. זה לא התפתח לשום מקום חמור כי ברחתי. אבל כל הצוערים האחרים (שהיו קרביים ו״גבריים״ ממני) מיד רצו לארגן משלחת חיפוש ולהראות לו מה זה, ואני עדיין נושא עמי תחושה של כשלון לגבריות. אני מניח שלכולם יש

העברתי סדנה ראשונה לנערות, מבחינת התכנים – רוב הבנות הביעו התנגדות עזה לרעיונות שהעליתי, לא הסכימו שיש פער בין נשים וגברים בחברה ואם יש זה רק בגלל שנשים רוצות את זה (הן רוצות להיות עם הילד בחופשת לידה, ולא לעבוד בעבודות פיזיות וכו’). חשוב לציין שרובן ככולן של הבנות הן

מה לעשות כשתלמידים שואלים ״מה, אתה הומו?״. השאלה הזו יוצרת מתח – האם כמדריך סטרייט אני צריך להשיב תשובה כמו ״האם זה באמת משנה?״, או לפתוח את זה לדיון בשאלה דוגמת ״למה אתה שואל?״, אולי פשוט להגיד ״האמת היא שאני סטרייט, אבל חשוב לי להגיד שאני לא קורה שום דבר

יש לי הסמסטר קורס בשם “רפואה ציבורית ופיתוח”. האתגר שלי: להיגמל מכתיבת “רופאים ואחיות” כשאני כותבים סיכומים. צוות רפואי, רופאות ואחיות, רופאות/ים ואחיות/ים… עוד לא החלטתי. אבל הגמילה תעשה! תחזיקו לי אצבעות 🙂

חברה שלי גננת והיא שינתה את פינת ה”אחות ורופא” ל”פינת הרפואה”.

שיער גוף תמיד היה אישו אצלי. כשהייתי בתיכון הייתי מורידה עם שעווה את השיער גם מהזרועות, כי חונכתי לאמת יחידה לפיה אישה צריכה להיות חלקה ואם יש שיער זה לא נשי ולא יפה. עם השנים, הצלחתי להשתחרר מהציפייה החברתית הזו אבל רק באופן חלקי, הפסקתי להוריד את השיער מהזרועות אבל

דיברתי היום עם חברה טובה, אמא לבת 4 ולבן שנתיים. היא סיפרה: אני כל הזמן שמה לב להבדלים ביחס שלי לשניהם. לבן קניתי פאזל של 100 חלקים כשהוא רצה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף את הבת קדימה (וכשהבן פותר את הפאזלים, כולם – כולל אחותו – משבחים אותו ואומרים

באחת הקניות שלי בסופר קניתי גם שמפו – פשוט הלכתי למדף ובחרתי לפי המחיר ולפי הריח. בקופה, הקופאית שאלה: “זה בשבילך?” עניתי “למה לא?” והיא משכה בכתפיים, אבל בבית הסתכלתי על התווית, וראיתי שהיא מנוסחת בלשון אישה. מאז נמנעתי מהשמפו הזה ובקושי השתמשתי בו.

תמיד חבריםות שרצו להכיר לי בחורות נתנו לי את המספר שלהן, ואני הייתי צריך ליצור את הקשר הראשוני. פעם אחת כשהכירו לי מישהי, הציעו לי שיתנו לה את המספר שלי. רק אז נפל לי האסימון כמה לחץ ומתח הרגשתי סביב הצורך ליזום את השיחה הראשונה הזו. היה מאוד משחרר לא

פעם טרמפיסטית סיפרה שהיא קנתה אוטו ידני ובמשך חודש הקפידה לנסוע רק עם טרמפיסטים, ואז הבנתי שכשאני קניתי אוטו ידני במשך חודש הקפדתי לנסוע רק לבד…

פעם באיזה ערב של הרצאה ראיתי מישהו שמצא חן בעיניי, אבל לא הכרתי אותו אז כל הערב לא ניגשתי לדבר איתו. הצלחתי לגלות מי זה, וכשחזרתי הביתה התלבטתי אם לשלוח לו הודעה או לא, אולי הוא יחשוב שזה לא מתאים שבחורה פונה אליו, או שזה יגרום לו להרגיש לא בנוח

בן הזוג של אחותי הציע לה נישואין מול כל המשפחה באיזה אירוע מיוחד. כשאני חושבת על זה, זו לא סיטואציה שמאפשרת בחירה. אולי בסיטואציה יותר אינטימית יש יותר מקום להביע רגש וגם לדבר באמת ולדון האם זה הזמן המתאים, וגם באופן כללי רואים שהגבר הוא זה שמציע לאישה, וזה תמיד

כשהייתי בקבע ויצאתי עם סטודנטים ידעתי שאני כנראה משתכרת יותר מהם, ושאין שום סיבה שהם ישלמו על מה שהזמנתי. בעיניי היה משהו מאוד הדדי ונעים שכל אחד משלם על החלק שלו, בלי תחושות שמישהו חייב למישהו ושזה מראה משהו, ושהמטרה היא הדייט. היו כאלה שהתעקשו לשלם, אבל לא היה לי

כשאני הייתי בכיתה ט’, הייתי רזה כמו שאני היום, וזה הפריע לי מאוד, הרגשתי שאני לא גברי מספיק, שאני לא יפה ולא עומד בסטנדרט… ניסיתי לעשות דיאטת השמנה, במשך כמה חודשים אכלתי כמו חזיר, והצלחתי לעלות 8-9 קילו. לא הצלחתי להתמיד בדיאטה, וחזרתי להרגלים הישנים שלי, ואחרי כמה חודשים חזרתי

הזווית האישית שלי על תשלום בדייט: פעם, מזמן (כשהייתי צעירה 🙂 ), היו לי דייטים ראשונים בהם התחלקנו בחשבון (פעם זה בא טבעי מצד הגבר ופעם אחרת זו הייתה התעקשות שלי). ואז הייתה תקופה שזה מאוד הרגיז אותי שאני צריכה נורא להתאמץ ביומיום כדי שגבר יזמין אותי לדייט (זה היה

באיזשהו שלב יצאה לי המילה “פמיניסטים” מהפה, ומישהי שאלה בתמיהה גדולה אם יש באמת כזה דבר. הסברתי שיש סדנת בנים במקביל שעוסקת במחירי הסטריאוטיפים עבור גברים, ומישהי אחרת אמרה “אבל הם יכולים הכל! רוצים לעבוד, רוצים לנהוג, רוצים ל[עוד אלמנטים של גבריות]” אז השבתי לה “רוצים לבכות?” ופתאום נשמע אסימון

אני חושב שהרגעים הכי חזקים בסדנאות הם הרגעים שבהם אנחנו מגיעים לשתיקה – שבהם לבנים כבר אין יותר מה להגיד – כי הם לא יודעים מה להגיד – בדיוק כי הם מפחדים, מבולבלים, לא יודעים. המסר שאני שואף להעביר בסדנאות שלי הוא שהשתיקה והמבוכה הזו – היא היא הקירות של

סבא וסבתא שלי אמרו כמה רואים שהתינוק שלי בן, ואז רופא הילדים באחד הביקורים אמר עליו “איזה ילדה חמודה” כי הוא היה עם כובע ורוד…

באחת הדירות שעברתי אליהן לא היו כיריים. קנינו כיריים והזמנו טכנאי גז להתקין אותם. אחרי שהטכנאי חיבר את הכיריים, הוא ביקש ממני לפתוח את בלוני הגז. הרגשתי לא בנוח לעשות את זה בעצמי: מעולם לא פתחתי בלון גז, והעדפתי שמומחה יטפל בזה ולא אני. כשהטכנאי ראה שאני מהסס, הוא שאל

כשאני חושב על חופש מהמגבלות של הסטריאוטיפים המגדריים, לא תמיד מדובר במשהו מאוד גדול – לפעמים זה שינוי מינורי בחיים. הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא הסיפור על בכי בסרטים. אני אדם שנוטה להתרגש בסרטים. טיפה מוזיקה של כינורות ברגע המתאים – ועולות לי דמעות בעיניים. כשהתבגרתי, למדתי לשלוט בדמעות

כשהייתי קרוב לשחרור מהצבא, התחלתי להתלבט בשאלה מה ללמוד. לא היה לי כיוון מוגדר, אבל די מהר התחלתי לפלרטט עם הרעיון ללמוד חינוך. היה לי קצת ניסיון בהדרכה, ונמשכתי לתחום – לא כדי להיות מורה, ככה אמרתי לעצמי ולסביבה, אלא פשוט כי זה מעניין אותי. התגובות שקיבלתי ממשפחה וחברים היו

כשהייתי נער, מאוד אהבתי לטייל, והייתי חבר בחוגי סיור – סוג של תנועת נוער של החברה להגנת הטבע. כחלק מהפעילויות בחוג, למדנו לנווט והשתתפנו בתחרויות ניווט, שבהן בכל פעם מישהו/י מהקבוצה הוביל/ה את השאר לנקודה הבאה, לפי המפה. הייתי די טוב בזה, ומאוד אהבתי גם את הניווט עצמו וגם את

אי פעם הרגשת כמו מתחזה? שאוטוטו כולם יגלו שאת בעצם לא כל כך חכמה או מוצלחת כמו שהם חושבים? את לא לבד. שריל סנדברג, ה-COO של פייסבוק תיארה פעם שהרגישה כמתחזה במשך רוב חייה המקצועיים. טינה פיי תיארה גם היא את התחושה שהיא מתחזה ושזה רק עניין של זמן עד

היי, בשעה טובה התחילו את הסדנאות בשני המרכזים שלנו, והמדריכים החדשות שלנו ראו בפעם הראשונה איך זה נראה באמת, אז בואו נדבר על החוויה הזו, שהיא לפעמים חוויה קשה, ולא נשמור אותה לעצמנו. בנות נוער הם קשים. אני יודע את זה מלהיות מדריך במכנה משותף, ולאחרונה מעבודה כמורה. הסדנאות עצמן

“אחת הסדרות הטובות ביותר שראיתי הסתיימה לאחרונה ואף שהסדרה מצוירת, מהר מאוד מתחילת הצפייה זה נשכח ואת נשאבת לחוויות של הדמויות, לטוב ולרע. פרט לרגישות בה הסדרה עשויה, המתארת בצורה מדויקת מנעד רחב של רגשות עמם מתמודדות הדמויות בה, היא גם סדרה מאוד פמיניסטית. לאורך הסדרה, בצורה מאוד שנונה, ישנן

“תעודות מחצית הן תמיד זמן טוב להרהר על סוגיות מגדריות בחינוך. דוגמה מהימים האחרונים: בשכבה שלי יש כ-2/3 תלמידות ו-1/3 תלמידים. מתוכן, 14 מצטיינות ומצטיין אחד” כך אומר מורה ומתנדב בעמותה. “אני לא יודע אם זו תופעה או מקריות סטטיסטית. אני כן יודע שזה מתיישב עם נתוני הפרסום העדכני של

מתנדבות בעמותה מספרות: “ראיתי מספר פעמים את הסרט של מרי פופינס, בעיקר בילדות, ומה שאני זוכרת ממנו אלה השירים המקסימים. כשראיתי שזהו נושא ההרצאה של מירב מיכאלי באירוע פתיחת השנה של התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, שהתמקד ביצירות פמיניסטיות, תהיתי לעצמי עד כמה יכול להיות פמיניסטי סרט על

סדרה דוקומנטרית בת שני פרקים של ה-BBC, עוקבת אחרי כיתה של בני ובנות שבע בבריטניה במשך כמה שבועות. יוצרי הסדרה מראים שבעזרת שינויים קטנים, ניתן לשנות את התפיסה של הילדות והילדים לגבי האופן בו המגדר משפיע על חייהם. למי שמתכנן/ת לצפות בסדרה – וזה ממש מומלץ, במיוחד להורים – כדאי

השאלה אם יש “מוח נשי” ו”מוח גברי” מרתקת אנשים במשך מאות שנים ולא בכדי. לתשובה יש השפעות חברתיות רבות והשימוש בהבדלים ביולוגיים להסבר הבדלים ביכולות היה קיים לאורך ההיסטוריה. כך למשל עד אמצע המאה ה-19 היה מקובל להאמין שלמאמץ מחשבתי רב נדרש גוף חזק ולכן גברים מותאמים יותר לחשיבה מאומצת.

מחקר שנערך ב-Pew research center בדק את כמות הפעמים שבהם כתבי עת ואתרי חדשות בארה”ב משתמשים בתמונות של נשים וגברים בפרסומים שלהם בעמוד הפייסבוק. התוצאות הראו שגברים מופיעים ב-53% מהפעמים, נשים ב-22% מהפעמים וב-25% מהפעמים התמונה היא גם של גברים וגם של נשים. חדשות מטבען עוסקות לא אחת באנשים ספציפיים,

לכבוד יום השפה העברית שחל בשבוע שעבר, נשמח להבהיר מדוע הפנייה לנשים בלשון נקבה כה חשובה? אמ;לק – לא רק כדי שנשים יוכלו להרגיש שפונים אליהן אלא אפילו כדי לשפר את הציונים שלהן. נתחיל מ#סיפור אישי של ג’ניה, אחת המתנדבות שלנו – “בשיעור יוגה בו השתתפתי לאחרונה, בחר המור­ה ליוגה

החודש עלה לאקרנים “האדם הראשון”, סרט המתאר את קורותיו של ניל ארמסטרונג בעשר השנים קודם לנחיתה על הירח. הסרט מציג באופן חווייתי, ריאליסטי וחסר תקדים את הסיכונים הפיזיים והקשיים הרגשיים של חלוצי החלל, אשר שוגרו בכלי רכב נסיוניים למקומות שכף רגל אדם לא דרכה בהם. זהו סרט עתיר סצנות מורטות

בין זכרים לנקבות קיימים הבדלים ביולוגיים מולדים, זה הרי מה שמגדיר את ההבחנה ביניהם. אבל מה בין ההבדלים הללו לבין ההבחנה התרבותית שאנחנו עושים/ות בין “גבר” ל”אישה”? מהו המרחק בין הביולוגיה לבין המאפיינים החברתיים אשר מלווים את החלוקה הזו? בהרצאה פרופ’ דפנה יואל סוקרת בשפה בהירה וקולחת מחקרים עדכניים המנסים

מדוע למרות שכיום בישראל יש לנשים האפשרות להתקדם בשוק העבודה, עדיין ייצוגן בעמדות מפתח נמוך ביותר? אילו מסרים אנחנו מעבירים/ות לבנות ובנים כבר מהגיל הרך, ולאחר מכן בבגרות? איך אנחנו כחברה נתייחס אליהן כשהן מפנימות את המסרים הללו? ולבסוף, איך אפשר וצריך לקדם את השינוי בתחום המגדרי? (הערת המרצה: המחקר

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית, קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,נָתַתִּי הַכֹּל. נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ, הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵרוְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק עִם יֶלֶד אַחֵר. אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם; אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּהזוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן? עם השיר הפשוט הזה פותח חן נרדי – איש צבא לשעבר, מטפל זוגי, מרצה ומנחה סדנאות בנושא גבריות

“לכאורה, היום, 2014, המצב טוב. פמיניזם התקבע כנורמטיבי, לנשים יש זכויות שסבתא רבתא שלהן לא חלמה עליהן. נשים נמצאות בכל מקום, אבל הפער המגדרי נשמר. תקרת הזכוכית איתנה כתמיד. … תחומי עבודה שנכבשים על ידי נשים הופכים ל”גטו וורוד” ומתוגמלים בהתאם”. בהרצאה זו, ד”ר חנה אבנת תמיר מציגה רקע ונתונים

בסקר שערך האו”ם בשנת 2013 לגבי פשיעה בעולם, נמצא שהמדדים זהים בין המדינות: 95% ממקרי הרצח בעולם מבוצעים על ידי גברים ו־98% אחוז מעברות המין מבוצעות על ידי גברים. על פי חוקרים ברחבי העולם, הנתונים האלה מעידים על משבר בקרב הגברים. ירון שוורץ, מרצה למגדר וחינוך, מציג נתונים נוספים לגבי

למה לנשים שיער ארוך מלגברים? ואיך זה מתקשר לעובדה שהחלוקה בין הגברי והנשי טומנת בחובה גם היררכיה? פרשנותו של נעם גבע המובאת בהרצאה, מבוססת על מאמרה של שרי ב. אורטנר משנת 1972 ומציעה מסגרת מחשבתית להבנת כלל התכונות והמאפיינים הנתפסים כגבריים ונשיים. לפי תפיסה זו, לתכונות “גבריות” ו”נשיות” יש מהות

מה עובר על סטודנטית אישה יחידה בין סטודנטים גברים בשיעור העוסק במדעי המוח, וכיצד זה קשור לסטראוטיפים מגדריים? גלית אגמון, מהצוות המייסד של עמותת מכנה משותף, מספרת על התהליך האישי שעברה בדרך להבנה שיש צורך בהעלאת המודעות לסטריאוטיפים מגדריים בקרב בני ובנות נוער. היא מדברת על ההשלכות של סטריאוטיפים מגדריים

המדיה משמשת כ”שחקנית” חשובה ומרכזית בחיברות ובהבניה של זהות מגדרית. בהתחשב בכך, האם התרבות שלנו עדיין קפואה במקום הסטריאוטיפי המגדרי אשר מתווה לבנות ובנים מסלולים שונים? אילו טקסטים חדשים יש כיום שמנסים להשתחרר מסטריאוטיפים, ועד כמה הם באמת מצליחים לשמש כאלטרנטיבה? הסרט “לשבור את הקרח” (Frozen) הוא דוגמה אחת לאלטרנטיבה

האם סקסיזם הוא בהכרח עמדה עוינת כלפי נשים או שיש לו גם תצורות שונות? בהרצאתה מציגה ד”ר שנבל את מושג הסקסיזם האבירי (benevolent sexism), המדגים כיצד יכולה קבוצה חזקה – במקרה זה גברים – להשיג שליטה בקבוצה חלשה ממנה – במקרה זה נשים – לא באמצעות אלימות, אלא על ידי

האם הפמיניסטיות הצליחו? האם יש תכנית חינוכית אחת שיכולה לשנות את הכול? איזו השפעה יש למערכת החינוך על תפיסות מגדריות? אילו שינויים התרחשו לאורך השנים בנושא קידום השוויון המגדרי בעולם? ד”ר יהודית אברהמי עינת, מחלוצות העוסקות בנושא המגדר בארץ ומחברת הספר “היא והוא בכיתה”, סוקרת בהרצאתה את השיח והעשייה בנושא

אור סרי היא רכזת מדיניות מגדרית בעיריית תל־אביב–יפו, ובמסגרת תפקידה עוסקת בהטמעת חשיבה מגדרית במדיניות העירייה כמו גם בתחומים השונים עליהם אמונה העירייה. בתחילת הרצאתה מספרת סרי כיצד הגיעה לתפקידה זה, ובהמשך היא סוקרת את תכנית “עיר שווה בחינוך”, שנועדה להעלאת מודעות לסטריאוטיפים מגדריים ולמניעה של הטיות מגדריות. היא מפרטת

הרצאתה של רונית פרט עוסקת בתכנית נע”ה – נערות, עשייה הנהגה. פרט, יו”ר האגף לקידום מעמד האישה בסניף ויצ”ו ירושלים וממייסדות התכנית, מספרת על התכנית, על פרופיל הנערות שנבחרות להשתתף בה, על שלושת עמודי התווך שלה ועל תכניה, כמו גם על הדגשים שנבחרו לעמוד בבסיסה של התכנית, מה הייחודיות שלה,

לישי צארום לא הייתה התבגרות קלה. בהרצאתו הוא מדבר בפתיחות רבה על חייו כילד וכנער, על המסלול אליו נותבו חייו וגם על הדרך שבה סלל לעצמו דרך חיים חדשה וכיצד בנה את דרכו המקצועית ופיתח את עשייתו החברתית. צארום מנהל ארגון שהקים בשם “מתבגרים בצמיחה”, אשר במסגרתו הוא מעביר סדנאות

ד”ר אדית זנד מחטיבת המחקר של בנק ישראל דנה בנושא הטיות מגדריות בכיתה ואיך הן מתורגמות בהמשך לפערים המגדריים בהון האנושי. ד”ר זנד מציגה את המחקר שלה ושל פרופ’ ויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית, אשר ממחיש כיצד הטיות מגדריות בקרב מורים ומורות בבית ספר יסודי מורידות את הסיכוי שתלמידות יבחרו בלימודי

מה זו אמפתיה? באילו אופנים ניתן להרגיש אמפתיה? מה הקשר בין אמפתיה לחינוך מוסרי ואיך זה מתקשר למגדר? מה ההבדלים בין גברים לבין נשים כשמדובר בפחד קהל והשתתפות בכיתה, והאם זה קשור למגדר המרצה? ד”ר שרית סמילה־סנד, חוקרת פילוסופיה של המוסר ביחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת תל אביב, מדברת על אמפתיה

מדוע הומור וסטריאוטיפים משתלבים טוב כל כך? למי מותר להשתמש בהומור? מה ההשפעות של הומור סטריאוטיפי על החברה? אמונה אליאב, דוקטורנטית להתנהגות ארגונית בטכניון, בהרצאה בנושא הומור ככלי לשימור סטריאוטיפים מגדריים וככלי לניפוץ אותם סטריאוטיפים. אליאב דנה בשאלות הללו ובשאלות נוספות באמצעות שימוש בתיאוריות הקיימות כיום, ומציגה את מחקרה העוסק

סיפורים אישיים על כשלונות מפוארים: עוד לא ברור מה מלמד אותנו יותר – הישגים או כישלונות – אבל ברור מה מתמרץ אותנו להמשיך בעשייה אל עבר השגת המטרה שהגדרנו לעצמנו: הידיעה שאנחנו לא לבד, במיוחד אחרי כישלונות. בפאנל שנערך בכנס, סיפרו הפאנליסטים על הכישלון החרוץ האישי שלהם – הפאשלות הגדולות

קליפ לשיר “זהב” של ססטיק ובן אל. הקליפ והשיר מציגים דימויים תואמי ושוברי סטריאוטיפים מגדריים. בקליפ המילולי מילות השיר הוחלפו במילים המתארות את ההתרחשות בקליפ באופן מילולי וסאטירי.

השיר “דרך השלום” של פאר טסי, כולל כתוביות. השיר מציג סיטואציה שחורגת מהסטריאוטיפ על גברים ונשים בחיזור.

קטע של החמישיה הקאמרית בנושא בכי אצל גברים בו משתתפים דב נבון ושי אביבי כחייל ומפקדו.

פרסומת לבושם המציגה זיקוק של סטריאוטיפ הגבריות.

פרסומת לביסלי. אורי חזקיה והדמויות המצוירות רוקדות בלט, עד שרואים את עצמם במראה ומיד מפסיקים לרקוד וחוזרים לגבריותם.

פרסומת לגולדיבלוקס – משחק בנייה לבנות.

פרסומת לבירה המציגה נשיות כסטריאוטיפ שאינו מתאים לעולם הגברי. הפרסומת היא חלק מסדרת פרסומות של גולדסטאר בהן יש שימוש במשפט “תגיד תודה שאתה גבר”.

“בנים הם בנים” – הסרטון בא לאתגר את האמירה הזו ומציין את חשיבות החינוך והערבות הדדית בחברה, כלפי גברים ונשים.

סרטון ליום פתוח שבו סטודנטיות מאוניברסיטת בן גוריון מספרות למה הגיעו לתחום לימודי המדעים, איך הרגישו כשהגיעו ללימודים וראו שהן בין הנשים היחידות בלימודים.

הפרסומת מציגה תכונות חיוביות של הסטריאוטיפ הגברי באמצעות גברים בכיסאות גלגלים משחקים כדורסל. לאחר המשחק מגלים שרק אחד מהחבר’ה זקוק לכיסא.

פרסומת לחיתולים. הפרסומת היא פרפרזה על הסרט “גריז” ומציגה ייחוס סטריאוטיפי מגדרי לתינוקות בנים ובנות.

פרסומת לבירה שיוצרת מקבילה בין התלהבות של נשים מבגדים ומנעליים להתלהבות של גברים מבירה. ההתנהגות של הגברים מציגה היפוך מגדרי, שמזמין דיון על תגובת הצופים והצופות.

לקט של סדרת פרסומות גולדסטאר שלוו בסלוגן “תגיד תודה שאתה גבר”. הפרסומות מציגות באופן שלילי סטריאוטיפים לגבי נשים.

סרטון המציג כמה סטריאוטיפים מגדרים נפוצים ומעודד אפשרות “לשבור את הקופסה”.

פרסומת למסטיק עלמה. הפרסומת מציגה את הסטריאוטיפ “גברים הם קופים” מול סטריאוטיפ האישה העדינה והמטופחת.

פרסומת להמבורגר חריף במיוחד. הבחור בפרסומת לא מספיק גבר: הוא מצליח להתמודד עם החריף, ולכן הוא גם מפספס את הסיכוי עם הבחורה.

פרסומת לביטוח רכב שעושה שימוש בסטריאוטיפ “לנשים אין יכולות טכניות”.

פרסומת לרכב שעושה שימוש בסטריאוטיפ “נשים לא יודעות לנהוג / להחנות”. זוג נוסע ברכב והאישה נוהגת, כאשר בעת החניה עצמה, בן הזוג רואה אותה כגבר כיוון שחנתה כל כך טוב.

קליפ בו רואים את התהליך שנעשה לאישה לפני ואחרי פוטושופ.

פרסומת בה מבקשים מבנים/ות להראות “איך רצה ילדה”. ניתן לראות כי ככל שהגיל עולה כך מתחזק הסטריאוטיפ לגבי ריצה “נשית”.

פרסומת לקפה טורקי שמציגה אישה מטופחת ומתאימה למודל היופי המפגינה תכונות גבריות חיוביות ועל כן נחשבת לרעייה המושלמת.

פרסומת לקפה עלית בה מוצג עיקרון הגבריריות: גבריות שברירית, שכל הזמן נתונה למבחן. קצין מוערך בטייסת מאבד את מעמדו והופך למושא ללעג כאשר בת זוגו קוראת לו בפני כולם בכינוי “צ’ופצ’יקון”.

חברת עטים פנתה לאלן דג’נרס בבקשה לפרסם עט חדש שמיועד לנשים. אלן הגיבה על כך בתוכניתה ויצרה פרסומת צינית עבור העט (באנגלית ללא תרגום).

מגזין People אסף קבוצה של מועמדות לפרס האמי שהסכימו לדון באמת המכוערת מאחורי הסקסיזם המוסדי של הוליווד: גברים פשוט לא מצחיקים. את הסרטון יצרו אנשי מגזין People, כסאטירה על מיעוט ייצוג נשים בעולם הבידור. הסרטון באנגלית עם תרגום.

לקוח מתוך Feminist Frequency של אניטה סרקזיאן: http://www.youtube.com/watch?v=bLF6sA אליסון בכדל, קריקטוריסטית אמריקאית ידועה, יצרה בשנת 1985 ניסוי פשוט לבחינת ייצוגים של נשים בסרטי קולנוע אמריקאים. המבחן אינו בוחן את איכותו של הסרט או האם מדובר בסרט פמיניסטי אלא עוסק בשאלת ייצוג של נשים על המסך הגדול לפי שלושה קריטריונים: 1.

סרטון שנוצר על ידי פורום הקולנועניות על מבחן בכדל – עם סרטים בעברית.

סרטון קצר הנותן תמונה ויזואלית למיעוט הייצוג הנשי במרחב הציבורי והפוליטי.

סרטון מידע על חמישה סטריאוטיפים מגדריים שהיו הפוכים בעבר. באנגלית (מתורגם).

טריילר לסרט פעולה עם ייצוגים קלאסים של גבריות – אלימות, קשיחות, “קוליות”.

טריילר לסרט פעולה עם ייצוגים קלאסים של גבריות – אלימות, קשיחות, “קוליות”.

דבי סטרילינג משתפת את סיפורה האישי ומספרת איך המציאה את “גולדיבלוקס” סדרת ספרים ומשחקים המציגים את גולדי הממציאה שפותרת בעיות.

הרצאה של טוני פורטר “קריאה לגברים” בו הוא מדבר על כך ששם לב ליחס השונה שנתן לבנו וביתו כשהיו בוכים בילודתם. באנגלית עם תרגום. טוני פורטר הוא איש חינוך ואקטיביסט המוכר בעולם בזכות פעילותו להכחדת האלימות כלפי נשים. טוני טבע את הביטוי “קופסת הגבריות” בו אנו משתמשים בסדנת הנערים.

הרצאה של ראשמה סאוג’ני, מחברת הספר “אומץ לא שלמות” ומייסדת ארגון “בנות מקודדות” (Girls Who Code). סאונג’י אומרת שאנו מלמדים/ות את הבנות להיות מושלמות ואת הבנים להיות אמיצים ושחינוך זה צריך להשתנות. בקטע הקצר מהרצאתה בטד היא מתארת את ההעדפה של נערה להראות שלא עשתה כלום מאשר להראות ניסיון וטעויות,

בשנת 2011 התפרסם קטע של ריילי, בת 4 ממדינת ניו יורק, שצילם אביה בזמן ביקור משותף בחנות צעצועים. ריילי מסבירה איך תפקידים מגדריים מתבטאים בטכניקות השיווק, ולמה זה לגמרי שטויות.

קייל טרן מייר (Kyle Tran Myhre) המוכר גם בשם הבמה שלו, Guante, הוא משורר וזמר היפ-הופ. הקטע מתייחס ישירות לפרסומת לבירה אשר יש בה זלזול ישיר ובוטה כלפי גברים שמרשים לעצמם, חלילה וחס, לסטות בצורה קלה שבקלות מהאידיאל הגברי (במקרה של הפרסומת הזו, ללכת עם תיק שלא נראה מספיק “גברי”).

פעם הלכתי באיזו עיר בארצות הברית ועברתי ליד מגרש כדורגל של בית ספר. לא שום דבר מיוחד, אבל לקח לי רגע לשים לב – אלה לא בנים שמשחקים כדורגל, אלא בנות!

כשעוד הייתי סטודנט, היה לי ריאיון עבודה לא מאוד פורמלי. נפגשתי עם המראיין בבית קפה וכל אחד מאיתנו הזמין לעצמו שתייה. זה לא היה ריאיון מוצלח מאוד, ובסוף הריאיון, המראיין אמר שישלם עליי. ממרחק הזמן ברור לי שהחברה היא זו ששילמה ושזה בסך הכל היה ריאיון, אבל אני זוכר שבאותו

היה לי חבר שמדי פעם היה שולח לי חידות. כשהחידות היו קשות, לפעמים הייתי עושה מאמץ ממש גדול לפתור אותן כדי לחזור אל החבר עם תשובות, ואז מעמיד פנים שזה בא לי בקלות – או אם לא הצלחתי, הייתי מעמיד פנים שבכלל לא השקעתי זמן. אפילו לא חשבתי להגיד לו

להלן מאמרה של שרי בכר, מדריכה בעבר של היחידה לשוויון בין המינים ומהרוח הגבית שסייעה להקמת מכנה משותף. המאמר פורסם בשנת 2011 ועוסק ביתרונות וחסרונות של הפרדה מגדרית בלימודי המדעים. להורדת המאמר

“אם הייתי אומרת את כל מה שאני חושבת ובאמת רוצה להגיד, לא היו לי מערכות יחסים, הקול שלי היה צורם ורועם מדי” כך מצטטת קרול גיליגן, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, נערה צעירה איתה שוחחה במסגרת המחקרים שלה בפסיכולוגיה חברתית. פרופ’ גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר, בין חוקרות המגדר החשובות בדורנו

משנה זו במסכת שבת מרתקת במבט מגדרי בישראל המודרנית. במדינה בה נהוג גיוס חובה ורבים משרתים בתפקידים קרביים, האתוס ה”גברי” של לוחם תופס חזק מאוד. במקומות מסוימים זה אפילו נחשב לסיבה לגיטימית לפסול שידוך. כאשר לימדתי את המשנה הזאת ילדים בכיתה ה’ הם התקשו להבין איך יתכן שכלי מלחמה הוא

אין היום אדם שלא יודע מהי “ויקיפדיה”. האנציקלופדיה החופשית שנוסדה ב-2001 בקליפורניה הפכה למקור הידע האנציקלופדי הנגיש ביותר בעולם. כפי שטוען עופר אדרת, הרעיון היה נפלא: “אנציקלופדיה חופשית, מקוונת, מעודכנת, ענקית ונטולת השפעות מסחריות ופוליטיות, אשר פועלת לשימור ולהנגשת הידע. כזו שתיכתב על ידי כולם ועבור כולם, בלי שיקולים זרים

זה בן או בת? אנחנו שומעים הרבה מאוד שהחברה ממגדרת ילדים מגיל אפס. בתור אמא טרייה ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, אני יכולה לספר לכם, שזה מתחיל עוד קודם. הרבה קודם, עוד משלב העוברות, או אולי גם אפילו לפני כן, בשלב המחשבות לעתיד על הילדים התיאורטיים שיהיו לנו.   כשאנשים