כשהייתי בערך בגיל הצבא, אמא שלי נסעה לאנשהו ונשארתי ערב לבד עם אבא שלי אז הוא שאל אותי: טוב, אז… את מכינה לנו משהו קטן לאכול? למה זה היה מוזר? כי *מעולם* לא בישלתי בבית ההורים. יש לו 0 ראיות אובייקטיביות לכך שאני יודעת לבשל. כלומר, מדובר בהנחה לא מודעות

למדתי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ובהתאם לסטטיסטיקה המוכרת – השתייכתי למיעוט נשי. בעוד שבמובן כלשהו היה לי כיף להיות במיעוט כי זה הפך אותי כביכול למיוחדת ומוצלחת במיוחד (אני “לא כמו כל הבנות”, אני משתייכת למועדון גברי), זה גם העמיד אותי במקום מלחיץ מבחינת הביצועים שלי – לא

יש לי רכב משלי כבר הרבה מאוד שנים, וכבר הרבה מאוד שנים שאני לוקחת את הרכב לעשות טסט. מכוני טסטים זה אחד המקומות הכי סטריאוטיפיים שיש, מוסך מלא גברים מכונאים שתמיד מסתכלים עליי במבט הכי חשדן ומחכה שאפשל כשאני מגיעה, כיאה לסטראוטיפ שנשים לא יודעות לנהוג. מגיל צעיר אני מרגישה

כשהייתי בן שש עשרה חשבתי שיש לי ביטחון עצמי נמוך – ובגלל זה לא התחלתי עם בנות – כי חשבתי שאני לא יכול. לקח לי הרבה זמן להבין שביטחון עצמי נמוך זה פשוט סיפור שאני מספר לעצמי בשביל לא להתמודד עם עובדה פשוטה אחת – אני מפחד להתחיל עם בנות.

בתקופת התיכון שנאתי ספורט. הייתי גרוע בריצה ובכל הדברים שהכריחו אותנו לעשות ותמיד פחדתי מהשיעורים האלה, מזה שאני אסבול בהם ומזה שאני אהיה נבוך מכמה אני רץ לאט / עושה מעט שכיבות שמיכה וכו’. חוץ מזה לא אהבתי כדורגל או כל משחקי הכדור האחרים שילדים אחרים שיחקו. לכן הגעתי לגיל

לפני כמה ימים, ביום שבת, זוג ילדים של השכנים שלנו דפק על הדלת שלנו וביקש עזרה בלהביא כדורגל שעף להם אל גג של בית ספר סמוך. הם דפקו דווקא על הדלת שלנו כי ידעו שאני גבוה וקיוו שאוכל להגיע לכדור בקלות. מסתבר שהדרך לעלות על הגג, בגובה של 3 מטרים,

כשהייתי בכיתה ו’ הייתי צריך לבחור 3 חברים מהכיתה שימשיכו איתי לחטיבה של בית הספר. כשהתחלתי את כיתה ז’ התברר לי שאף אחד מהחברים האחרים לא בחר אותי, ושהייתי בכיתה עם אנשים שפחות הכרתי ופחות היה בא לי להיות איתם. נפגעתי מזה מאוד, וכתוצאה מכך בחודשים הראשונים של כיתה ז’

כשהייתי בכיתה ג’, בזמן שכולם בוחרים להצטרף לחוגים (אשר לרוב יהיו ספורט קבוצתי כלשהו עבור הבנים), הצטרפתי לחוג לריקודים סלונים. הייתי אחד מהבנים היחידים ובעצם הגעתי מבחירה ומרצון נטו (היתה לי חשיפה לסוג ריקודים זה בגיל צעיר יותר ונמשכתי לתחום מאוד ללא ידיעה לאיזה מגדר זה “שייך”). לאט לאט מתחילים

למדתי תואר בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. לקראת סיום התואר לקחתי קורס בפילוסופיה של המתמטיקה, שהיה מלא בתלמידי תואר שני, וכיאה לסטריאוטיפ על נשים ומתמטיקה, אני ועוד סטודנטית אחת היינו הנשים היחידות בכיתה. אני כל הזמן ישבתי שם בתחושה שכולם סטודנטים אמיתיים לפילוסופיה, ואני רק מתחזה והגעתי לשם בטעות. באחד השיעורים המרצה

גרנו בארה״ב כמה שנים, וחזרנו כשאריאל היה בגן חובה. הוא תמיד אהב לרקוד, וחיפשנו לו חוג ריקוד בארץ. מובן שפה בארץ הוא היה הבן היחיד, וכל הבנות היו לבושות בטייטס ורוד. ובמשך כמה חודשים הכל היה יופי. יום אחד החבר שלו מהגן הזמין את אריאל לאחה״צ, ואריאל ענה שיש לו

חוויה משמעותית שהייתה לי במהלך ההכשרות היא ההבנה של הסיבה לכך שהרבה מאוד שנים התרחקתי מסממנים נשיים כמו בגדים ורודים. הבנתי שהסביבה שידרה לי שנשיות משמעה נחיתות ולא רציתי להיות משויכת לזה.

בעירוני ז בתל אביב היתה לי חוויה טובה של קבוצה שלא לגמרי הסכימה עם המסרים, משום שכן ראתה לנכון שיש תפקידים מסורתיים שכדאי שישמרו בין נשים לגברים, ויחד עם זאת, בשלב מסוים, הבנות הרגישו שיש תפקידים שדווקא לא כדאי לשמר, ולפתע ערערו את עצמן.

חוויה חיובית נוספת, שמדגימה את השיח המורכב שיכול להיווצר גם בקבוצה לא מאוד קשובה, היא שיחה שנוצרה סביב סוגיית נעלי ה- Hello קיטי של הילד בן השלוש בביה”ס רוז מצקין בתל אביב יפו. היו שדרך המקרה הזה הבינו שגם אם להן נוח עם הבחירה של הילד הן לא רוצות שהחברה

הדרכתי סדנא עם יובל ופתאום קלטתי איך אני נתפס כשאני עם כיפה וכמה זה בולט. במקום להגיד את הדברים הרגילים ששומעים בכל סדנא כשאנחנו שואלים “מה זה גבר?” כמו “זין” וכד’ הם התמקדו בדברים כמו “תפילין” “ציצית” “בר מצווה” וכד’. וזה עצבן אותי שהגדירו אותי. זה אמנם לא קשור לנושא

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עוברת סדנה של מכנה משותף כשהיית נערה? אולי סדנה כזו הייתה מצליחה לגרום לי להתבונן ולהבין עד כמה הפחד ממימוש הסטריאוטיפ הנשי השפיע לי באופן לא מודע בכל כך הרבה תחומים – החל מלהשקיע בבגרות רק במקצועות הריאליים, ועד התנהגויות חברתיות שונות

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עוברת סדנה של מכנה משותף כשהיית נערה? “כנראה הייתי מרגישה פחות חריגה עם הפרפקציוניזם שלי. הייתי גם אוזרת אומץ להצביע ולשאול שאלות בלימודים.”

תגובה לשאלה: מה לדעתך היה קורה אם היית עובר סדנה של מכנה משותף כשהיית נער? אולי הייתי מבין עד כמה הציפיות החברתיות ממני כגבר השפיעו עליי לרעה, פגעו בהערכה העצמית שלי וגרמו לי להתנהג בצורה שפגעה בי ובסביבה שלי.

במקום העבודה שלי אנחנו רק נשים ובשבוע שעבר נשבר במשרדנו מנעול של דלת פנימית. לכאורה לא אסון, אבל הדלת חייבת להיות סגורה כל הזמן. בדקנו עם האחראי על התחזוקה, שאמר שאם נפתח קריאה ייקח כמה ימים לסדר את זה. או אז התחילו דיונים בינינו מה כדאי לעשות. חלק הציעו לקרוא

לא, אחות יקרה, אני לא סתם לחוץ או היסטרי, גם שתיתי מספיק מים, את פשוט הכנסת את המחט בזווית לא טובה וברגע שאת מתחילה לדגום דם זה פשוט נהיה כואב בטירוף. אני יודע שאת לא רגילה לראות גברים מתעווים בכאב, אבל ללעוג לי לא יעזור לך, גם לא להאשים אותי

לפני שלושה ימים חתכתי את האצבע. חתך קטן אבל טיפה עמוק, אז שמנו מטלית נייר ונסענו מהר לטרם. הרופא אמר שזה רק תפר אחד, אז הוא לא שם הרדמה. אני לא ידעתי כמה שזה כואב אז לא התמרדתי במיוחד. כאב כמו הגהנום, נתתי צרחות של החיים, מישהו דאג לסגור את

מוכר הסביר לי משהו על טלפונים ניידים ולא הבנתי אותו, ביקשתי שיסביר לי נקודה מסויימת והוא, בלי להתבלבל, אמר לי “בואי אני אסביר לך… זה כמו ההבדל בין מכונת כביסה חדשה לישנה, כמו ההבדל בין בגד מפוקס לבגד מהשוק. עזרתי? “. כי למה שאני אבין פיקסלים במצלמה או בכמות זיכרון

אני גבר ש*כל ככככך* גרוע בידני חחח… תמיד הזוי לי שאנשים חושבים שנשים נהגות פחות טובות… בחיים לא הרגשתי ככה. ואיכשהו מלא אנשים בטוחים בזה, כאילו זאת עובדה. אנשים כאילו אשכרה רבים איתי על זה. מישהו בעבודה אמר לי “אני פמיניסט, חוץ מזה שאני חושב שנשים נהגות פחות טובות”.

בגיל 22 התחלתי לקחת שיעורי מחול בשביל הכיף. קיבלתי הרבה דחיפה מהמורים וגם היה לי כל כך כיף ששנתיים לאחר מכן התחלתי ללמוד בלט באופן מקצועי. עברתי לבאר שבע ובמשך כמה חודשים למדתי בלט בביה”ס למחול “בת דור”, משם המשכתי לסמסטר באקדמיה למחול בירושלים. אחת המורות שהכרתי בדרך צירפה אותי

כשהייתי מתרגלת באוניברסיטה, הסטודנטים השתתפו כל הזמן. הסטודנטיות לא. ספציפית היתה אחת שישבה ממש קרוב אליי ושמעתי אותה אומרת תמיד בשקט את התשובות הנכונות לזה שישב לידה. באחד השיעורים שאלתי שלאה ואמרתי שאני רוצה תשובה רק מהסטודנטיות. אחת מהן ענתה תשובה נכונה. המשכתי בשיעור. אחרי כמה שאלות אמרתי שאני שוב

אנשים נוטים לחפש הוכחות למה שכבר חשדו. האחיינית של בן זוגי מתה על כדורים, מטוסים, דברים שזזים, ולא שמעתי הרבה תגובות לזה. ברגע שהיא שלפה קופסת פלסטיק ועשתה כאילו היא מבשלת, ישר הגיבו בקטע מגדרי – היא כזו בת… אני מזמינה אותם לחפש אקטיבית דוגמאות סותרות סטריאוטיפים כדי שלא יפלו

אחד הדברים הכי משמעותיים מבחינת דימוי גוף גברי שאני חווה כמבוגר, הוא משהו שדווקא לא מופיע בסדנאות שלנו – גובה. אפילו לא זכור לי שהתלמידים מעלים את הנושא. אני מרגיש שיש דרישה חברתית מצד החברה הנשית מגברים להיות גבוהים, ואני יודע שאני ממש לא היחיד. אני אומר החברה הנשית, כי

לפני כמה שנים נשדדתי במרכז העיר על ידי 10 נערים. נכנסתי לסמטה, הקיפו אותי, ביקשו ממני כסף. כשאמרתי שאין לי, התחילו להביא לי מכות, עד שהצלחתי לברוח ולדבר עם המשטרה. עשיתי את הטעות של לכתוב על מה שקרה באותו ערב בפייסבוק. התגובות שקיבלתי היו דברים בסגנון “איך לא הבאת להם

סיפור אישי שהתרחש בזמן הצבא כשהייתי בשליחות לפולין, והותקפתי ע״י קוזאק שיכור בקראקוב. זה לא התפתח לשום מקום חמור כי ברחתי. אבל כל הצוערים האחרים (שהיו קרביים ו״גבריים״ ממני) מיד רצו לארגן משלחת חיפוש ולהראות לו מה זה, ואני עדיין נושא עמי תחושה של כשלון לגבריות. אני מניח שלכולם יש

יש לי הסמסטר קורס בשם “רפואה ציבורית ופיתוח”. האתגר שלי: להיגמל מכתיבת “רופאים ואחיות” כשאני כותבים סיכומים. צוות רפואי, רופאות ואחיות, רופאות/ים ואחיות/ים… עוד לא החלטתי. אבל הגמילה תעשה! תחזיקו לי אצבעות 🙂

חברה שלי גננת והיא שינתה את פינת ה”אחות ורופא” ל”פינת הרפואה”.

שיער גוף תמיד היה אישו אצלי. כשהייתי בתיכון הייתי מורידה עם שעווה את השיער גם מהזרועות, כי חונכתי לאמת יחידה לפיה אישה צריכה להיות חלקה ואם יש שיער זה לא נשי ולא יפה. עם השנים, הצלחתי להשתחרר מהציפייה החברתית הזו אבל רק באופן חלקי, הפסקתי להוריד את השיער מהזרועות אבל

דיברתי היום עם חברה טובה, אמא לבת 4 ולבן שנתיים. היא סיפרה: אני כל הזמן שמה לב להבדלים ביחס שלי לשניהם. לבן קניתי פאזל של 100 חלקים כשהוא רצה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף את הבת קדימה (וכשהבן פותר את הפאזלים, כולם – כולל אחותו – משבחים אותו ואומרים

באחת הקניות שלי בסופר קניתי גם שמפו – פשוט הלכתי למדף ובחרתי לפי המחיר ולפי הריח. בקופה, הקופאית שאלה: “זה בשבילך?” עניתי “למה לא?” והיא משכה בכתפיים, אבל בבית הסתכלתי על התווית, וראיתי שהיא מנוסחת בלשון אישה. מאז נמנעתי מהשמפו הזה ובקושי השתמשתי בו.

תמיד חבריםות שרצו להכיר לי בחורות נתנו לי את המספר שלהן, ואני הייתי צריך ליצור את הקשר הראשוני. פעם אחת כשהכירו לי מישהי, הציעו לי שיתנו לה את המספר שלי. רק אז נפל לי האסימון כמה לחץ ומתח הרגשתי סביב הצורך ליזום את השיחה הראשונה הזו. היה מאוד משחרר לא

פעם טרמפיסטית סיפרה שהיא קנתה אוטו ידני ובמשך חודש הקפידה לנסוע רק עם טרמפיסטים, ואז הבנתי שכשאני קניתי אוטו ידני במשך חודש הקפדתי לנסוע רק לבד…

פעם באיזה ערב של הרצאה ראיתי מישהו שמצא חן בעיניי, אבל לא הכרתי אותו אז כל הערב לא ניגשתי לדבר איתו. הצלחתי לגלות מי זה, וכשחזרתי הביתה התלבטתי אם לשלוח לו הודעה או לא, אולי הוא יחשוב שזה לא מתאים שבחורה פונה אליו, או שזה יגרום לו להרגיש לא בנוח

בן הזוג של אחותי הציע לה נישואין מול כל המשפחה באיזה אירוע מיוחד. כשאני חושבת על זה, זו לא סיטואציה שמאפשרת בחירה. אולי בסיטואציה יותר אינטימית יש יותר מקום להביע רגש וגם לדבר באמת ולדון האם זה הזמן המתאים, וגם באופן כללי רואים שהגבר הוא זה שמציע לאישה, וזה תמיד

כשהייתי בקבע ויצאתי עם סטודנטים ידעתי שאני כנראה משתכרת יותר מהם, ושאין שום סיבה שהם ישלמו על מה שהזמנתי. בעיניי היה משהו מאוד הדדי ונעים שכל אחד משלם על החלק שלו, בלי תחושות שמישהו חייב למישהו ושזה מראה משהו, ושהמטרה היא הדייט. היו כאלה שהתעקשו לשלם, אבל לא היה לי

כשאני הייתי בכיתה ט’, הייתי רזה כמו שאני היום, וזה הפריע לי מאוד, הרגשתי שאני לא גברי מספיק, שאני לא יפה ולא עומד בסטנדרט… ניסיתי לעשות דיאטת השמנה, במשך כמה חודשים אכלתי כמו חזיר, והצלחתי לעלות 8-9 קילו. לא הצלחתי להתמיד בדיאטה, וחזרתי להרגלים הישנים שלי, ואחרי כמה חודשים חזרתי

הזווית האישית שלי על תשלום בדייט: פעם, מזמן (כשהייתי צעירה 🙂 ), היו לי דייטים ראשונים בהם התחלקנו בחשבון (פעם זה בא טבעי מצד הגבר ופעם אחרת זו הייתה התעקשות שלי). ואז הייתה תקופה שזה מאוד הרגיז אותי שאני צריכה נורא להתאמץ ביומיום כדי שגבר יזמין אותי לדייט (זה היה

סבא וסבתא שלי אמרו כמה רואים שהתינוק שלי בן, ואז רופא הילדים באחד הביקורים אמר עליו “איזה ילדה חמודה” כי הוא היה עם כובע ורוד…

באחת הדירות שעברתי אליהן לא היו כיריים. קנינו כיריים והזמנו טכנאי גז להתקין אותם. אחרי שהטכנאי חיבר את הכיריים, הוא ביקש ממני לפתוח את בלוני הגז. הרגשתי לא בנוח לעשות את זה בעצמי: מעולם לא פתחתי בלון גז, והעדפתי שמומחה יטפל בזה ולא אני. כשהטכנאי ראה שאני מהסס, הוא שאל

כשאני חושב על חופש מהמגבלות של הסטריאוטיפים המגדריים, לא תמיד מדובר במשהו מאוד גדול – לפעמים זה שינוי מינורי בחיים. הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא הסיפור על בכי בסרטים. אני אדם שנוטה להתרגש בסרטים. טיפה מוזיקה של כינורות ברגע המתאים – ועולות לי דמעות בעיניים. כשהתבגרתי, למדתי לשלוט בדמעות

כשהייתי קרוב לשחרור מהצבא, התחלתי להתלבט בשאלה מה ללמוד. לא היה לי כיוון מוגדר, אבל די מהר התחלתי לפלרטט עם הרעיון ללמוד חינוך. היה לי קצת ניסיון בהדרכה, ונמשכתי לתחום – לא כדי להיות מורה, ככה אמרתי לעצמי ולסביבה, אלא פשוט כי זה מעניין אותי. התגובות שקיבלתי ממשפחה וחברים היו

כשהייתי נער, מאוד אהבתי לטייל, והייתי חבר בחוגי סיור – סוג של תנועת נוער של החברה להגנת הטבע. כחלק מהפעילויות בחוג, למדנו לנווט והשתתפנו בתחרויות ניווט, שבהן בכל פעם מישהו/י מהקבוצה הוביל/ה את השאר לנקודה הבאה, לפי המפה. הייתי די טוב בזה, ומאוד אהבתי גם את הניווט עצמו וגם את

פעם הלכתי באיזו עיר בארצות הברית ועברתי ליד מגרש כדורגל של בית ספר. לא שום דבר מיוחד, אבל לקח לי רגע לשים לב – אלה לא בנים שמשחקים כדורגל, אלא בנות!

כשעוד הייתי סטודנט, היה לי ריאיון עבודה לא מאוד פורמלי. נפגשתי עם המראיין בבית קפה וכל אחד מאיתנו הזמין לעצמו שתייה. זה לא היה ריאיון מוצלח מאוד, ובסוף הריאיון, המראיין אמר שישלם עליי. ממרחק הזמן ברור לי שהחברה היא זו ששילמה ושזה בסך הכל היה ריאיון, אבל אני זוכר שבאותו

היה לי חבר שמדי פעם היה שולח לי חידות. כשהחידות היו קשות, לפעמים הייתי עושה מאמץ ממש גדול לפתור אותן כדי לחזור אל החבר עם תשובות, ואז מעמיד פנים שזה בא לי בקלות – או אם לא הצלחתי, הייתי מעמיד פנים שבכלל לא השקעתי זמן. אפילו לא חשבתי להגיד לו