כשהייתי נער, מאוד אהבתי לטייל, והייתי חבר בחוגי סיור – סוג של תנועת נוער של החברה להגנת הטבע. כחלק מהפעילויות בחוג, למדנו לנווט והשתתפנו בתחרויות ניווט, שבהן בכל פעם מישהו/י מהקבוצה הוביל/ה את השאר לנקודה הבאה, לפי המפה. הייתי די טוב בזה, ומאוד אהבתי גם את הניווט עצמו וגם את העובדה שהייתי טוב בזה.
באחת התחרויות, הגיע תורי לנווט. לקחתי את המפה, ובביטחון גמור הובלתי את הקבוצה – והלכתי לאיבוד. אבל במשך זמן ארוך, סירבתי להודות בזה. המשכתי לטעון שאנחנו בדרך הנכונה, ולהמציא דרכים עקומות שבהן המציאות יכולה להתאים למפה – אפילו כשהמדריכה רמזה לי ברמזים עבים שאני טועה. אני חושב שכבר בגיל הצעיר הזה היה לי ברור שלהודות בטעות, לבקש עזרה ולוותר על העצמאות הם דברים “לא גבריים” ושאני צריך להימנע מהם. באותו מקרה הסטריאוטיפים הגבריים הובילו אותי ואת הקבוצה כולה אחרי לאיבוד, אבל גם בהמשך החיים ההימנעות הזאת מלהודות שטעיתי ושאני צריך עזרה הקשתה עלי לא פעם. וגם עכשיו, כשאני מודע מאוד לדפוס המגדרי הבעייתי הזה שטבוע בי, לא תמיד קל לי לזהות בזמן אמת שזה מה שקורה, ולבקש את העזרה שאני צריך.