כשהייתי קרוב לשחרור מהצבא, התחלתי להתלבט בשאלה מה ללמוד. לא היה לי כיוון מוגדר, אבל די מהר התחלתי לפלרטט עם הרעיון ללמוד חינוך. היה לי קצת ניסיון בהדרכה, ונמשכתי לתחום – לא כדי להיות מורה, ככה אמרתי לעצמי ולסביבה, אלא פשוט כי זה מעניין אותי. התגובות שקיבלתי ממשפחה וחברים היו בחלקן הגדול תגובות של הרמת גבה. אף אחד לא אמר לי שזה לא גברי, כמובן, אבל היו כל מיני תגובות אחרות של אי-התאמה (הלימודים לא ברמה, זה לא תחום רציני מספיק בשבילך וכו’). בסופו של דבר החלטתי ללמוד חינוך, ותוך שנה בלימודים החלטתי שאני גם רוצה להיות מורה.
רק בדיעבד, הבנתי שהתגובות האלה לבחירה ללמוד חינוך לאו דווקא היו משהו אובייקטיבי שלא קשור למגדר שלי. התגובות שקיבלו חברים וחברות ללימודים, כמו גם התגובות שאחותי קיבלה כשנכנסה לתחום החינוך, גרמו לי לתהות אם יש משהו בעובדה שאני גבר שגרמה לאנשים להגיד לי שזה לא בשבילי.
היום, בתור מורה, אני חווה תגובה הפוכה. כשאנשים שומרים שאני מורה, לרוב הם מעירים איזו הערת התפעלות – על הערכיות, על ההקרבה, על הנכונות לעבוד במקצוע לא מתגמל או משהו בסגנון. גם התגובות האלה, אני חושש, מופנות אלי יותר מאשר לחברות שלי למקצוע.