בתקופת התיכון שנאתי ספורט. הייתי גרוע בריצה ובכל הדברים שהכריחו אותנו לעשות ותמיד פחדתי מהשיעורים האלה, מזה שאני אסבול בהם ומזה שאני אהיה נבוך מכמה אני רץ לאט / עושה מעט שכיבות שמיכה וכו’. חוץ מזה לא אהבתי כדורגל או כל משחקי הכדור האחרים שילדים אחרים שיחקו. לכן הגעתי לגיל 19-20 בידיעה שאני אדם לא ספורטיבי בעליל וכנראה אף פעם לא אהיה. כל זה השתנה פתאום בגיל 22-23 בערך, כשראיתי מופע מחול מודרני שמאוד אהבתי, ואחרי כמה ימים החלטתי שאני רוצה ללמוד מחול. אכן עשיתי את זה וזה פתח לי את הדרך ליוגה, לקונג פו, ודרך זה גם לאהבה של ריצה, רכיבה וכו’, והיום (לפחות בתקופות שאני מצליח לא להיות עכבר מעבדה מנוון) אני בהחלט מחשיב את עצמי אדם ספורטיבי.
הנקודה המשמעותית היא דווקא לא שהצלחתי בסופו של דבר להתגבר על הסטריאוטיפ ועכשיו אני שמח ומאושר- בגיל 23 בת”א בבחירה במחול לא היה שום אלמנט של קושי והיו לה רק תגובות חיוביות – אלא העובדה שבגיל צעיר יותר האופציה הזו כלל לא היתה קיימת. לא רציתי ללמוד מחול והתביישתי. פשוט מעולם לא נחשפתי למשהו שיתן לי את הרעיון שאולי אני רוצה לעשות את זה. כמובן שאם הייתי בת סביר יותר שהייתי צריכה לנמק לעצמי למה אני לא אעשה את זה… זו בעיני הצורה המוחלטת ביותר שבה הבניה חברתית מגבילה אותנו: זה דבר אחד שהבחירה לצאת מהקופסה היא קשה, אבל מה אם אנחנו בכלל לא מעלים על דעתנו את האפשרות שיש משהו מחוץ לה?