כשהייתי בכיתה ו’ הייתי צריך לבחור 3 חברים מהכיתה שימשיכו איתי לחטיבה של בית הספר. כשהתחלתי את כיתה ז’ התברר לי שאף אחד מהחברים האחרים לא בחר אותי, ושהייתי בכיתה עם אנשים שפחות הכרתי ופחות היה בא לי להיות איתם. נפגעתי מזה מאוד, וכתוצאה מכך בחודשים הראשונים של כיתה ז’ לא הגעתי לבית הספר כמעט בכלל – המצאתי שיש לי כאב ראש שלא עובר, עברתי מלא מלא בדיקות, הכל כדי לא להגיע לבית הספר ולפגוש את האנשים שפגעו בי. בסופו של דבר, כשאיימו לסלק אותי מבית הספר אם אמשיך לא להגיע, משהו אצלי התעורר והחלטתי להפסיק עם זה.
עד היום אני מרגיש מטומטם שבמקום לדבר על מה שהרגשתי ולנסות לסדר את העניינים, בחרתי להפסיד חודשים יקרים של חוויות משותפות עם אנשים שעם חלקם אני עדיין בקשר עד היום. הם, כמובן, לא יודעים על כך…