כשהייתי בכיתה ג’, בזמן שכולם בוחרים להצטרף לחוגים (אשר לרוב יהיו ספורט קבוצתי כלשהו עבור הבנים), הצטרפתי לחוג לריקודים סלונים. הייתי אחד מהבנים היחידים ובעצם הגעתי מבחירה ומרצון נטו (היתה לי חשיפה לסוג ריקודים זה בגיל צעיר יותר ונמשכתי לתחום מאוד ללא ידיעה לאיזה מגדר זה “שייך”).
לאט לאט מתחילים להופיע ברחבי העיר והריקודים, כמו גם הלבוש עצמו, הינם בעלי אופי לא גברי במיוחד. במעמד זה בנים אחרים שראו אותי רוקד התחילו לצחוק עליי ולהקניט מאחר והם היו במסגרות יותר “קונבנציונליות”. למרות כל זאת הגעתי למסקנה עם עצמי שאני נהנה יותר מחוויית החוג לריקודים מאשר שאני סובל מההקנטות והמשכתי לרקוד. בהדרגה, אותם בנים ורבים אחרים בעתיד ראו שדווקא בגלל שאני ממשיך בחוג זה ועושה זאת בגאווה התחילו לכבד אותי על כך. מיותר לציין, כי בזמן שהבנים הקניטו, הבנות דווקא התעניינו יותר ויותר עקב עיסוק לא שיגרתי זה. כל החוויה הזו פיתחה בי ביטחון עצמי דווקא, אשר המשיך ללוות אותי בפעילות זו ובפעילויות רבות אחרות בתוך וגם מחוץ ל”קופסה” בעתיד.
המיומנות לרקוד עם בנות בביטחון גם לא הזיקה 🙂