אני חושב שהרגעים הכי חזקים בסדנאות הם הרגעים שבהם אנחנו מגיעים לשתיקה – שבהם לבנים כבר אין יותר מה להגיד – כי הם לא יודעים מה להגיד – בדיוק כי הם מפחדים, מבולבלים, לא יודעים.
המסר שאני שואף להעביר בסדנאות שלי הוא שהשתיקה והמבוכה הזו – היא היא הקירות של קופסת הגבריות – זו השתיקה שאנחנו שומעים כשמישהו אומר לנו – מה אתה מפחד?, מה אתה ילדה קטנה? – תהיה גבר וכו’ וכו’
אם אנחנו לא יודעים להתמודד עם השתיקה הפנימית הזו – לשמוע את מה שעולה בה – את הספקות, הפחדים, האמפתיה, הרצון האישי שלנו – אנחנו לעולם לא נוכל להתנהג אחרת מאשר איך שמצפים מאיתנו להתנהג – לעולם נהיה כלואים בין קירות הגבריות.