דיברתי היום עם חברה טובה, אמא לבת 4 ולבן שנתיים. היא סיפרה: אני כל הזמן שמה לב להבדלים ביחס שלי לשניהם. לבן קניתי פאזל של 100 חלקים כשהוא רצה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף את הבת קדימה (וכשהבן פותר את הפאזלים, כולם – כולל אחותו – משבחים אותו ואומרים לו שהוא אלוף, אבל אני חוששת שהבת תלמד מזה שהיא פחות טובה או חכמה ממנו, ואני מחפשת אבל לא מוצאת לבת משחקים הנדסיים)… כשהבן מטפס ומשתולל על הספות, אני מרשה לו, כי זה לא נורא שלבן תהיה חבורה באמצע המצח, אבל לבת אני ישר מזכירה שפעם היא טיפסה ונפלה וכאב לה… לבן היה שיער ארוך, וגם עכשיו אחרי התספורת הוא רוצה קשת, אבל הוא נראה לי כזה “הומו” עם הקשת, אז אני לא נותנת לו… כל המשחקים של הבת הם בקניות ובהכנת אוכל…
פעם הבת חזרה מהגן והסבירה לי שבנות לא יכולות לעשות קידוש או להיות חזניות, וכשאמרתי לה שדווקא כן, היא צעקה עליי שמה פתאום כי זה לא ככה בגן, ואז הבנתי מה המשמעות של זה שתמיד אני מבקשת מבעלי שיעשה בשבילי קידוש.