כשאני חושב על חופש מהמגבלות של הסטריאוטיפים המגדריים, לא תמיד מדובר במשהו מאוד גדול – לפעמים זה שינוי מינורי בחיים. הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא הסיפור על בכי בסרטים.
אני אדם שנוטה להתרגש בסרטים. טיפה מוזיקה של כינורות ברגע המתאים – ועולות לי דמעות בעיניים. כשהתבגרתי, למדתי לשלוט בדמעות האלה, ולא לבכות בסרטים. זה לא היה תהליך מודע – פשוט זה מה שעשיתי. הייתי רואה סרט, וברגע המרגש ביותר, כדי להימנע מהדמעות אני מתנתק מהסרט. זה לא ביג דיל, זה לא הרס לי את החוויה, זה אפילו לא היה משהו ששמתי לב שאני עושה – עד שהתחלתי להדריך במכנה משותף, ולעשות רפלקציה על חוויות מגדריות בחיים שלי. ואז הבנתי שאני עושה את זה כי החברה לימדה אותי שבתור גבר אני לא אמור לבכות, בטח לא מסרט.
אז מה אני עושה היום? האמת היא שזה תלוי בסיטואציה. אם אני בסביבה עם חברים פחות קרובים, מקום שאני מרגיש בו פחות בנוח – אני עדיין עוצר את הדמעות ומתנתק. אבל כשאני בסביבה של האנשים שקרובים אלי, ומתאים לי, אני משחרר ומתמסר לסרט ולדמעות שהוא מביא איתו. וזה ללא ספק משדרג את החוויה.
עם השנים, למדתי להפוך את זה לנכס, והיום אני כבר מצליח אפילו לא להתבייש בבכי הזה, לפעמים.