סיכום המאמר: נערים מעורבים בהרבה יותר מקרי אלימות מנערות, בעיקר אלימות פיזית ואלימות מבחירה. בניגוד לנערות, נערים נדרשים להוכיח את גבריותם באופן תמידי. הם נדרשים להוכיח אדישות רגשית, התעניינות במין, הצטיינות וכו. מבחן הגבריות האולטימטיבי הוא מבחן הקרב – היותם חיילים מוצלחים. נמצא כי בבית הספר, מוכחדות התנהגויות נשיות על ידי בנים כבר בכיתה ב’, לעיתים באמצעות קללות מתלמידים, אמצעי תקשורת (WWF, סרטי פעולה), ולעיתים גם הורים מעודדים התנהגות אלימה בקרב נערים. בנים לומדים מגיל צעיר להסתיר את רגשותיהם באופן שעלול לגרום לתחושת בדידות, חוסר אמון ודחף לאלימות. הדבר יכול להוביל לאלכסיתימיה – חוסר יכולת להביע רגשות במילים. הבושה היא מרכיב מרכזי בחשש לחשוף רגשות. מלבד ביטויי אלימות, הנער מאשש את הגבריות שלו על ידי פעילות מינית. המין אינו חוויה בין אישית אלא דרך לאשש גבריות מול קבוצת השווים, וסירוב של האישה הוא פגיעה בגבריות (במאמר עצמו יש תיאור מקרי אלימות קשים). נערים לומדים מספורט כי אהדה מותנית בהצלחה ותשומת הלב היא לא מהבילוי המשותף אלא מהניצחון. נמצא כי אתלטים מטרידים מינית פי 6 מסטודנטים שאינם אתלטים. נערים הגדירו גבריות לרב על דרך השלילה – לא חלשים או נשיים. תקן הגבריות מצומצם מכדי להיות מציאותי ולכן נערים תמיד מרגישים שאינם עומדים בו.
עדיין לא קיימים מודלים חלופיים של “גבריות אחרת” המוערכים ומחוזקים בחברה. בגיל ההתבגרות בו זקוק הנער למשענת כדי לבנות את זהותו, הוא נאלץ בסופו של דבר להסתמך על הקיים. כל עוד גבריות מסורתית מהווה מודל לגיבוש הזהות המגדרית, האלימות תישאר כלי מרכזי בתהליכי גיבוש הזהות של נערים לגבי גבריותם. על מערכות החברה השונות לפעול כדי לאפשר לנערים לחוות עצמם כבעלי ערך גם כשאינם עומדים בתקן אחיד של גבריות ולעזור להם להבנות את זהותם בעזרת כלים שאין בהם ביטויי תוקפנות אלא זיקה ויחס לאחר, רוך, רגישות ואמפתיה. כיום זוכים נערים המבטאים תכונות אלו לקריאות בוז ולא פעם אף הופכים לקורבנות.
שורה תחתונה: נערים אלימים הרבה יותר מנערות. הכותב בוחן סיבות חברתיות ותרבויות לכך, מקשר זאת לתפיסת הגבריות בחברה ומתייחס למגוון מחקרים בתחום.